רשמים מליל הושענא רבה בתקוע

כל הלילה על האש

על נפשנו אבקש

עוד מעט הכל יפרח

הלב של העולם נפתח

(אהוד בנאי)

ליל הושענא רבה בתקוע, חצי ירח תלוי מעל מגרש הכדורסל של הישוב, אלפי אנשים הגיעו ללילה של לימוד ויצירה לרגל חגיגות שלושים שנה לישוב. על הבמה יושבים הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע, ואהוד בנאי עם הגיטרה. הערב התחיל באיחור של שעה, כידוע - הזמן בתקוע עובד קצת אחרת. כשהגיטרה של אהוד בנאי התחילה לנגן - קסם התפזר באוויר.

כשהשיר "השביל הזה מתחיל כאן" מתנגן ברקע, יש תחושה חזקה שדרך ישנה-חדשה נסללת במקום הזה. הציבור הישראלי מכיר את הרב פרומן בעיקר בהקשר הפוליטי, בתור הרב-המתנחל שמוכן לדבר עם החמאס, אך איני יודע כמה אנשים יודעים על היותו של הרב פרומן מקובל. הוא אמנם לא כותב קמעות ומקבל קהל, אבל תורת הסוד והעסוק בה ממלאת את עיתותיו. מיד בתום חלקו המוזיקאלי של הערב נשב בסוכתו יחד עם פרופסור יהודה ליבס ללימוד בספר הזוהר. גם כשהרב פרומן מחפש את השלום, הוא איננו מחפש הסדר כזה או אחר עם הערבים, אלא הוא תר אחר אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא.

בתוך ההקשר של הערב הזה, השירים של אהוד בנאי נצבעים בגוון מסיטי מיוחד. לפני שהוא שר על שפתו של האיש העבר "The language of the Hebrew men" הוא מדבר על שבעים הפרים של חג הסוכות שמיצגים את שבעים אומות העולם, ועל השליחות האוניברסאלית שהיהדות מחויבת לה. הרב פרומן מוסיף משלו על הגרעין האמריקאי שיסד את תקוע יחד עם גרעין רוסי, ומבקש מאהוד לשיר גם משהו ברוסית אהוד נענה לבקשה ושר גם פזמון ברוסית (אולי היחידי שהוא יודע). הרבה הומור היה בערב הזה וגם עליו היה נסוך חן מיוחד של קדושה. אפילו מחיאות הכפיים הפכו לעבודת ה מיוחדת, כאשר הרב פרומן מסביר את הרעיון של ר נחמן מברסלב שרואה את מחיאות הכפיים כמפגש בין השמאל לימין.

כחלק מתופעת ה"פריקיות היהודית" הצומחת בגבעות גוש עציון,ניתן היה לראות לא מעט אנשים יחפים בקהל, דבר שאפיין גם את המופע עצמו. בלי תזמורת, בלי תופים, רק גיטרה ומעט צלילי מפוחית. מבחינתי זה היה סוד הקסם של אהוד בנאי, לא וירטואוזי אלא אוטנטי. אוטנטיות שאצל הרב פרומן היא חלק מרעיון השינוי והתשובה האופפים את הימים הנוראים, בהם חשוב לא לשכוח את החשיבות ב"להיות מי שאני". ושוב מחאנו כפיים כדי לחבר בין שתי העניינים הללו. את הערב סיימו כמה פיוטים שאהוד שר ומחרוזת של שירי קרליבך. החברה, כולל הר פרומן, קמו לרקוד.

היה זה לילה של חיבורים. בין ישן לחדש, בין רב לזמר, בין שירי רוק לדברי תורה. גם הקהל היה קהל מגוון, לא רק דתיים ושאינם דתיים, אלא כל מיני שילובים שונים ומשונים. יכולת להבחין בבחורה עם כיסוי ראש מעשנת סיגריה, ובחילוני מתענג על רעיון קבלי. משהו צומח ומתערבב שם בתקוע, האם אלו סימניה של הגאולה?