בתקופה האחרונה מסתובבים רבים מאיתנו ,יש להודות, עם תחושת מועקה. אחמדיניגאד שליט איראן משקיע את כל הונו וזמנו בבניית נשק גרעיני להשמדה המונית. בגבול לבנון מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, עומד ונואם נאומים מאיימים ומתחמש בעוד ועוד נשק, קסאמים נופלים בעומק ישראל ועזה החמאסית הופכת באופן רשמי ליישות עויינת (כמה מפתיע). כאילו כל זה לא מספיק ועכשיו חושפים בפנינו שסוריה, השכנה מהצפון, מפתחת במלוא המרץ כלי נשק גרעיניים. ואז, כשאנו בשיא ההיסטריה, מגיעים להם שבעת ימי חג הסוכות "זמן שמחתנו". ימים בהם אנו מצווים לצאת מהבית החוצה,לסוכה ולהיות מלאי שמחה. "ושמחת בחגך והיית אך שמח" מצווה התורה. להיות בשמחה כאשר עוזבים את הבית המוכר והיציב? לחוות אושר כאשר אין תחת ראשנו קורת גג? האם נוכל לחוש באמת את "זמן שמחתנו"? ובכלל ימים אלו של יציאה לסוכה מעוררים למחשבה: כיצד יתכן שדווקא כיום כאשר אנו חיים בבתי אבן עם חדרי בטחון (הממ"דים) המוקפים בטון עבה ובכל קרן רחוב ניצבים מאבטחים, דווקא אז אנו חשים חסרי בטחון ומלאי חששות? איך למרות ההתפתחות הטכנולוגית והמודרניזציה המואצת אנו חיים בפחד ומתח יומיומי? ובתןך כל זה, איך בכלל ניתן לשמוח?

תמרור עצור!
בעידן המודרני נמצא האדם במרוץ בלתי נגמר אחר החומר. במשך רוב שעות היממה האדם טרוד בעבודתו ובהתחייבויותיו השונות מתוך מטרה לצבור עוד ועוד כסף לצרכיו הגשמיים ולנוחותו האישית (רכב חדיש יותר, בית מרווח יותר , מחשב משוכלל יותר...) וכך למעשה, האדם כלוא, מרצונו או שלא מרצונו, במערבולת יומיומית של צבירת רכוש ורדיפה אין סופית אחר החומר. חג הסוכות מהווה מעין תמרור עצור! בסוכות אנו מצווים לצאת לדירת ארעי , לנשום עמוק, להתבונן סביב ולהתמקד מחדש במבט אמיתי על החיים :לזכור מהו באמת ארעי ומהו הקבע, מה מקנה בטחון אמיתי ומה מוביל לשמחה אמיתית. במהלך חיינו אנו צריכים מדי פעם תזכורת לכך שהבטחון היחסי שהבית נותן הוא בגדר אשליה אופטית בלבד. דווקא החיים בעולם מודרני ומתקדם יוצרים בקרבנו בלבול ומשכיחים מאיתנו את אותה אמת קיומית של האדם המאמין. כל זמן שהאדם קשור בכבלי החומר הוא מתקשה להתרומם אל מעבר לעולם הגשמי. תפקיד הסוכה הוא להכניס אותנו לפרופורציה הראויה. בעזיבתנו את הבית הבטוח אל דירת הארעי, הסוכה, המוקפת רק בכמה חתיכות בד (או לוחות עץ) וגג חשוף אנו מעמידים את עצמנו תחת חסותו של ריבון העולם. כל עוד האדם חי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. הניתוק הזמני מהבית מזכיר לנו שהקדוש ברוך הוא היחידי השומר עלינו.


אחמדיניגאד ונסראללה

מהותה של הסוכה היא להתחבר לאותה אמונה בסיסית בבורא העולם. אמונה קיומית שלא אחמדיניגאד ולא חסן נסראללה, בשאר אל-אסד ויתר חבריהם יהיו מסוגלים לערער. הסוכה מכונה "צילא דמהימנותא" - צל האמונה כיוון שבאמצעותה אנו מפנימים את הידיעה בכוחו המוגבל של האדם ותלותו בבורא העולם. ביציאתנו בחג הסוכות מהבית המוגן והנוח החוצה אל הסוכה הרעועה והצפופה, אנו דוחים את ההנחה שבעזרת אמצעים פיזיים בלבד נזכה לבטחון והגנה בחיינו ומבינים את הנאמר "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". כשאנו יושבים בסוכה, מתחת לשמים מלאי הכוכבים, אנו מסוגלים לחוש שאנו לא לבד בעולם המאיים ורווי הסכנות. ישנה תחושה ממשית של נוכחות אלוקית בעולם וכתוצאה מאותה אמונה אין גבול לשמחתנו.