אצל ר יוסף מנוברדוק, הקיצוני שבמנהיגי תנועת המוסר, לא היו פשרות. הוא לא האמין בתיקון שנעשה צעד אחר צעד, כפי שהיה מקובל בישיבות מוסר אחרות כמו ישיבת קלם. לדעתו הניסיון ללכת צעד אחר צעד נועד מראש לכישלון, והמשיל זאת לאדם שמנסה להכשיר את הכלים בביתו שנטרפו, אך איננו מבין שבכל פעם שאותו כלי בא מחדש במגע עם שאר הכלים שאינם כשרים - הוא שוב חוזר למצבו הראשון.
ר יוסף אמר פעם שבישיבות המוסר האחרות נשארים על אותה סירה טובעת עם כל העולם, ומנסים כל הזמן לסתום את החורים. ואילו בנוברדוק קופצים על סירות הצלה חדישות ומשוכללות ושטים במהירות לחוף מבטחים.
התמסרות טוטאלית
גם את מידת הביטחון מתח ר יוסף עד הקצה. הוא כמעט ולא החזיק מה"השתדלות". ר יוסף טען שאם לאדם אכן יהיה בטחון מוחלט בה הוא כלל לא יזדקק אליה. ר יוסף דרש התמסרות טוטאלית. כשם שלא יתכן לקפוץ ולשחות במים עם "יד אחת בחוץ" - ליתר בטחון, כך לא יתכן לבטוח בה כאשר מותירים זרוע של השתדלות מחוץ לאותה מידה.
במהלך ראש השנה יצא לי להיפגש ומללמוד שוב על דמותו. הנטייה הראשונית שלי הייתה רתיעה לאחור. דרך הקצוות שלו איננה הדרך בה התרגלתי לחשוב. אך עם התפילות וארוחות החג התחלתי להרגיש צמא גדול למהפך עליו הוא מדבר. כמה פעמים ניסיתי את דרך האמצע, כמה פעמים בחיים אני מנסה ללכת בין הטיפות ובסוף נרטב. אולי הגיע הזמן לעשות מהפיכה ולשנות לגמרי את הרגלי החשיבה? אולי הגיעה השעה להחליף את הספינה הטובעת של כל מי שהם בני העולם הזה ולברוח בספינה חדשה אחרת מכל מה שניסיתי עד עכשיו?
שמיטה וחליפה
השנה שנת שמיטה, נדמה כי בימים עברו, הניתוק הזה היה השמיטה. להפקיר את הכל - לשנות את הכל. שנת השמיטה שנה של מהפיכה. אין חובות, אין שדות ואין בעלות פרטית. יש הכרח לחסות בצילה של מידת הביטחון. אך היום לא ברור מה נשאר לי מהשמיטה חוץ מדיני הכשרות השונים. אני מתגורר באותו המקום וממשיך באותו אורח חיים ובאותה מערכת משגים רוחנית של ששת שנות המעשה.
מספרים שבישיבת נוברדוק כשהיה אדם מקבל חליפה חדשה הוא היה קודם כל מוסר אותה לחבר על מנת שיחדש אותה, ויעזור לו לשבור את תאוות הממון והרכושנות. פעם אחת כשראה ר יוסף (ראש הישיבה ומיסדה) שאחד התלמידים מהסס קצת פני שהוא מוסר את החליפה לחברו התרעם ואמר "איך אדם יכול להוציא מפיו את המילה שלי???".
דרכו של ר"י היא מסוכנת ומרחיקת לכת רבים נפגעו ממנה ורבים חלקו עליה, אבל גם מהשיטות דחויות ניתן ללמוד הרבה.
אולי דווקא בשנה הזו שנת השמיטה, חשוב שנתבשם ממנו. אולי כדאי שהשנה גם אם אנחנו לא מאמצים עבודת מידות רדיקלית כמו זו של נוברדוק, נחשוב פעמים לפני שאנחנו מרגישים תחושת בעלות.
כשר"י מנסח את תורת התשובה שלו הוא משתמש הרבה במונח הפקר. הוא מתכוון למצב בו אדם מפקיר את עולם החוויות והמושגים הארצי שלו, וקופץ לעולם מושגים אחר לגמרי שכולו קדושה ופרישות. יתכן שבששת שנות המעשה המקום של תשובה מעין זו הוא מצומצם יותר, אבל אולי בימים נוראים של שנת השמיטה - בהם אנו מצווים להפקיר את שדותינו, ראוי להשתמש בכלים שמציע ר"י שימוש נרחב יותר. ובכך לטעום טעם עדין של שמיטה גם בתוך הנפש פנימה.