א.
מכל פרי וירק יש להפריש תרומות ומעשרות. החלק הראשון אותו מפרישים, בשיעור של כ-2%, נקרא "תרומה גדולה". התרומה ניתנת לכהן, ורק הוא רשאי לאוכלה - שכן יש בה קדושה, כמעט כמו בקורבנות הקרבים בבית המקדש.
אמנם, התורה התירה גם לאשת הכהן לאכול תרומה, אפילו אם במקור היא בת ישראל ולא כהנת. עמדה זו היא כמעט מובנת מאליה: פעמים רבות אנו מכריעים ש"אשתו של אדם כגופו", והוא הדין לעניין אכילת תרומה.
ב.
כיום, כידוע, אין הבדל גדול בין האירוסין לבין הנישואין, והם נעשים כמעט בו זמנית: כאשר הזוג המאושר עומד תחת החופה, נותן החתן טבעת לכלה, ובכך היא הופכת להיות ארוסתו. כעבור כמה דקות הם נכנסים לחדר הייחוד, ובכך הם הופכים להיות בעל ואישה נשואים.
אמנם, בזמן חז"ל הייתה הבחנה ברורה בין שני השלבים: האירוסין (המכונים גם קידושין), והנישואין. תחילה היה האיש מְארס את האישה, אולם היא עדיין הייתה אסורה עליו באיסור אשת איש. על פי רוב, הארוסה גם הייתה מוסיפה להתגורר בבית הוריה, ולא עם בעלה. רק כעבור תקופת זמן ארוכה, כ-12 חודשים תמימים בממוצע, הגיע תורו של השלב השני: האיש הכניס את ארוסתו תחת חופה, זה הכריז עליה כאשתו.
כמה מן התנאים סברו, שלא רק אשתו של הכהן אוכלת בתרומה, אלא גם ארוסתו. זאת על אף שלאישה המאורסת כמעט ואין קשר ממשי עם ארוסהּ, והיא נמצאת ב"עמדת המתנה" למשך פרק זמן ארוך למדי. כדי לבסס את שיטתם, הביאו התנאים שני מקורות אפשריים:
"בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה - לְךָ יִהְיֶה, כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ" (במדבר י"ח, יג).
"וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ - הוּא יֹאכַל בּוֹ, וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ" (ויקרא כ"ב, יא).
מן הפסוק בחומש במדבר ניתן לדייק, ש"כל טהור בביתך" זכאי לאכול תרומה: לא רק הכהן עצמו, ולא רק אשתו, אלא גם ארוסתו. גם היא נחשבת לחלק מ"ביתך", ולפיכך גם היא רשאית לאכול תרומה.
בנוסף, בחומש ויקרא נאמר ש"קניין כספו" של הכהן זכאי לאכול בתרומה. איזה אדם נחשב ל"קניין כספו" של הכהן? ניתן לפרש שהכוונה לעבדי הכהן, וכך אכן נפסק להלכה. אולם ניתן להרחיב את הפירוש, ולטעון שגם ארוסה היא בגדר "קניין כספו" של הכהן, וגם היא אוכלת בתרומה.
ג.
על פי ההבנה הראשונה, כאמור, הארוסה נחשבת לאחת מבני ביתו של הכהן: "כל טהור בביתך יאכלנו", והארוסה היא חלק מבית הכהן.
הבנה זו היא, לכאורה, מעט תלושה מן המציאות. כפי שציינו, בזמן חז"ל הארוסה הוסיפה להתגורר בבית הוריה למשך זמן ממושך, והייתה אסורה על בעלה באיסור חמור. קצת קשה, אם כן, לראות באישה חלק ממשפחתו של בעלה-לעתיד הכהן.
ר יוסף דב סולובייציק (הגרי"ד), מענקי הדור האחרון, הרחיב עוד יותר את התמיהה. במסגרת הספד שנשא לזכר דודו, ר זאב סולובייציק, האריך הגרי"ד להסביר את ההבדל שבין אירוסין לבין נישואין. זיקתה של אישה ארוסה לבעלה, טוען הגרי"ד, היא זיקה משפטית מופשטת: אין ביניהם קשר חי ותוסס, הם אינם חיים תחת קורת גג אחת. האיחוד ביניהם הוא וירטואלי. מנגד, זיקתה של אישה נשואה לבעלה היא מציאותית וברורה: שניהם חיים ביחד, חולקים בית וחיים משותפים. לנוכח תיאור זה, קשה עוד יותר להבין כיצד האישה המאורסת נחשבת כבר עכשיו לחלק מביתו של בעלה לעתיד.
ד.
לחלופין, נבחן מעט את ההבנה השנייה. כזכור, מן הפסוק בחומש ויקרא דייקנו ש"קניין כספו" של הכהן זכאי לאכול תרומה, והארוסה נחשבת ל"קניין כספו". באופן פשוט, המשמעות היא שהאישה נחשבת כקנויה לבעלה. ממש כמו שהשור זכאי לאכול מן התרומה, כי הוא חלק מרכוש הכהן, כך גם דין הארוסה. דברים מפורשים בעניין זה כתב הרא"ש, רבינו אשר בן יחיאל, מגדולי הפוסקים האשכנזים בתקופת הראשונים: "דהאישה קניין כספו של האיש, כמו עבדו שורו וחמורו".
רבים מבני דורנו יתקשו בודאי לעכל תפיסה מעין זו: אישה דומה לשור ולחמור, והיא חלק מרכושו של בעלה. לא נעמוד במסגרת זו על השלכותיה של תפיסת הרא"ש, ועל דעת החולקים. במקום זאת, נציע כאן הסבר אלטרנטיבי לדין "קניין כספו", בהתבסס על דברי רש"י בכתובות.
ניתן להבין שארוסה נחשבת ל"קניין כספו" של בעלה לא מכיוון שהיא רכושו, אלא מכיוון שתהליך הקידושין מתבצע על ידי כסף. כלומר, המונח "קניין כספו" איננו מתייחס לתוצאה - היותה של האישה רכוש האיש, כביכול, אלא לתהליך: האישה מתקדשת על ידי כסף, ולפיכך היא מכונה "קניין כספו".
ההשלכה המעשית של הבנה זו עשויה להיות, למשל, במקרה בו האישה התקדשה לכהן שלא על ידי כסף, אלא דווקא על ידי שטר: אם נטען שארוסה אוכלת בתרומה מכוח הפסוק "קניין כספו", וכן שמשמעות הלימוד היא שהאישה מתקדשת לארוסהּ על ידי כסף - ארוסת-שטר, לכאורה, לא תאכל בתרומה.
ה.
למתעניינים: גם אם נסבור שמדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה, הלכה למעשה - היא איננה אוכלת, מכוח תקנת חז"ל.