בתור נער שמעתי פעם שיחה של אחד מהמרצים המפורסמים להחזרה בתשובה, במהלכה הוא שאל אותנו - האם אנחנו יודעים לאן צועד תינוק את הצעד הראשון שלו תוך כדי שהוריו שמחים וצוהלים?
אחרי שלא הצלחנו לענות, הוא ענה במקומנו - אל הקבר. התינוק מן הצעד הראשון שלו צועד אל הקבר.
אני זוכר את הרושם העז שהשאירה עלי האמירה הזו, כנער בן חמש עשרה אתה בטוח שבאת לעולם כדי להישאר. אתה אחוז חזק ביום יום שלך, וכל האפשרויות האחרות נראות לך רחוקות עד בלתי אפשריות. פתאום מישהו בא ומציב לך את הסוף מול העיניים, הופך את כל הווייתך הליכה בתוך מסדרון צר שבסופו טרקלין לא ידוע. הוא מזכיר משהו שאנחנו יודעים, אבל אף פעם לא מבטאים בקול - גם הילד הקטן ימות בסוף.
משהו מן המרירות הזו נישא גם באוויר של הימים הנוראים, "מת אב ומת אלול ומת חומם". תחושה חזקה של חוסר בטחון משוטטת לה בתוך הלב, "האם נזכה להוציא את שנתנו?". אימת הדין שבאה לידי ביטוי בפיוט נתנה תוקף בראש השנה, ולבישת הבגדים הלבנים ביום כיפור והדמיון ביניהם לבין תכריכי מתים מעמיקים את התחושה הזו. בשעון החול של קצבת ימינו יש שנה אחת פחות. המוות טעמו מר, אולי משום כך דאג עם ישראל להמתיק אותו בתפוח בדבש, בתמרים ורימונים.
למרות כל זאת, לראש השנה פן נוסף. ההלכה דנה הרבה בסוגית התענית בראש השנה, ובסופו של דבר אנחנו נוהגים שלא לצום ואף להתלבש ולאכול ביום הזה כמו ביום טוב. אי אפשר להתכחש לכך שגם במובן החוויתי יש בראש השנה תחושה חגיגית ומרוממת שלא משתלבת עם מסע הלוויה לשנה שעברה. בהרגשה שלי השמחה הזו היא הקוטב השני של אותו אובדן.
דווקא השבריריות של הקיום היא זו שמעניקה לו משמעות, על רקע המוות החיים הופכים להיות תופעה שאיננה מובנת מאליה. כל שנייה היא ריקוד קסום וחד פעמי של הזמן - שלא חוזר על עצמו. התינוק אמנם עוד יגיע אל סופו, אבל כאן בהווה הוא מצליח לחרוג מהרקע השחור של האין, הוא מצליח להתקיים, לנוע ולחיות. ראש השנה חושף בפנינו את היכולת להיוולד מחדש דווקא מתוך העובדה שהרגע שעבר איננו עוד. אולי זהו סוד התשובה שגנוז בימים האלו, דווקא הזמניות היא זו שמאפשרת את השינוי. הידיעה שהעבר כבר איננו, הידיעה שהרגע הנוכחי שעכשיו הוא רק עכשיו, דוחפת אותנו להתייחס אליו במלא כובד הראש ובאופן בלתי תלוי. ראש השנה במובן הזה הוא יום בריאת האדם.
סבתא של אמא שלי הייתה אישה מאד מיוחדת, כאשר היא חשה שיומה קרב, היא ביקשה שיקנו לה בד מתאים ממנו היא תפרה את הבגד בו היא תיקבר. אני זוכר כילד את הלילה לפני פטירתה, היא ביקשה לקרוא לכל האחים של סבא שלי להיפרד ממנה ובשלווה בתי נתפסת מסרה את נשמתה לבורא. כשגדלתי שאלתי מאין הייתה לה את היכולת למות כך. העוצמה הזו נגזרה מהאמונה שלה באלוקים. היא חשה שהיא חיה חיים מלאים והאמינה שהיא מחזירה את נשמתה לצור מחצבתה. הוא תמיד היה שם, לאורך כל שנותיה ורשם את הכל בספר, דרך האמונה שלה החיים חרגו מן הזמני והחולף ועשו רושם גם על הנצח. לכן המוות לא הבהיל אותה, "ותשחק ליום אחרון". היא חשה שלא רק הרגעי לוקח חלק בחיינו יש גם מימד נצחי.
שם נוסף של ראש השנה הוא יום הזיכרון, נחשפת בו החוויה שהשנה לא מפסיקה להתקיים - האלוקים שאין לפניו שכחה נושא אותה בקרבו. ראש השנה הוא גם יום המלכת ה בעולם. בהמלכה הזו יש נחמה עמוקה ומלאת הוד.