אפתח בווידוי קל: הייתי בין המעטים שלא נכחו בהופעה הגדולה "פריד&שוואקי" לפני זמן מה באצטדיון טדי בירושלים. לא, לא היה זה חרם הרבנים שהדיר את רגלי משם, ואף לא סיבה משמעותית אחרת. סתם נעדרתי, פשוט סתם. זאת ועוד, שכן התקופה הנוכחית מחזירה אותי לימי הישיבה התיכונית, בה חודש אלול התמלא בערבי התעוררות למיניהם (הדבר האחרון שהיה בהם, כנראה, זו התעוררות. שכן לרוב הייתי מוצא את עצמי מתעפץ קלות על חבר בזמן שחוזר בתשובה מספר על עברו בהוליווד). אלא שההתברגנות עשתה את שלה, עד שהביאה את זוגתי ואותי לנהור יחד עם ערימת הכיפות אל עבר היכל התרבות בתל אביב.
הפרסומים לאירוע היו גדולים ומבטיחים. מי הוא זה שלא ראה את פרצופו של ר שלמה קרליבך בוהה בו במהלך תפילת ליל שבת, בעודו מעלעל בשבת בשבתו? לא רק התמונה הדהדה, כי אם גם השמות הגדולים שמתחתיה: אברהם פריד, דודו פישר, האחים רזאל, אביתר בנאי, ובמיוחד- עובדיה חממה עם "אנא בכח", מעודנים בניחוח הקאמרי של התנועה הקיבוצית. גם מטרה נעלה התלוותה לערב, ששימש בעיקר כערב התרמה לעמותת מאיר פנים. העמותה דואגת להאכלת 12,000 איש מדי יום, ועמלה על פתיחת מטבח חדיש, שיספק 50,000 מנות ביום.
יריית הפתיחה היתה שייכת לתזמורת, שהלהיבה את הקהל המתחמם (והפעיל, יש לציין) באוסף ניגוני קרליבך פופולריים, בעיבודים שכנראה גם הוא עצמו לא חשב עליהם. הבחירה דווקא בתזמורתה של התנועה הקיבוצית, "עם כל מה שהיא מייצגת" תואמת את חזונו של ר שלמה קרליבך, שכל כך טרח לחבר יחדיו את כל הסוגים והגוונים בעם ישראל. הדברים, ככל הנראה, מתחברים היטב גם לחזונו של דודי זילברשלג עצמו. חזותו החרדית, יש יאמרו, אינה מעידה כלל על דעותיו ועמדותיו. דבריו הקצרים והנעימים נגעו ברוך בלב השומעים, ויצרו בקהל תחושה של איש-אמת מיוחד, מהזן שלא רואים כל יום. בכל זאת, לא כל אחד מצליח להקים תוך שש שנים את ארגון החסד-שטח הגדול בישראל.
אך מה שהיה כל כך מוצלח מצד הארגון והתזמורת, התברר (לפעמים, רק לפעמים) כקצת פחות מוצלח מצד הזמרים.
האחים אהרן ויונתן רזאל, שעלו לבמה במחרוזת שירי חתונה והמשיכו בטיש קרליבך, הזכירו לנו שאל נטעה מהחזות החיצונית הדומה. בעוד יונתן, שניתן להגדירו כתגלית הערב, מזמר בקול מעודן ורגוע, אהרן מקפץ על הבמה וכמו מחכה לחתן והכלה שיצאו מחדר ייחוד. בהמשך, התגלה יונתן גם כמנצח נעלה, כאשר החליף את אלי יפה לכמה שירים. במהלך הטיש הצטרפו לרזאלים גם חזקי סופר, שלמרות קולו המיוחד היה נשמע לעתים כאילו מדובר בנסיון חיקוי של הרב קרליבך, והכנר אייל שילוח, שמתעקש להזכיר לכל אוחזי הגיטרות שעדיין מדובר בהיכל התרבות.
נציגה של משפחת בנאי בערב, אביתר, המשיך את שלב המחרוזות עם לקט שירי שבת קרליבכיים. קולו הבנאי הדקיק יחסית השתלב בנחמדות עם התזמורת, אך לאחר מחרוזת זו לא זכינו לראות אותו עוד על הבמה, וחבל.
פרק החימום הסתיים במהרה (מהר מדי, כך נדמה), ובמת היכל התרבות קיבלה לידיה את הכל כך מוכרים לה- דודו פישר ואברהם פריד- כל אחד לחוד, וקצת ביחד. נוכחותם של השניים בארוע בהחלט הקנו לו מקצועיות רבה יותר, נפח גדול יותר, וכל מה שלא תרצו- יותר. דוגמא קטנה לכך היה ניתן לראות כאשר התגלה באחד הביצועים חוסר תיאום קליל בין דודו פישר לבין התזמורת, דבר שבא על תיקונו במהרה, וכמעט ללא הרגש מצד הקהל. את התואר מלך הערב, חביב הקהל ושלל תארים נוספים, נעניק ללא כל ספק למושל בזמר החסידי- אברהם פריד. פריד מנהל דו שיח מתמיד עם הקהל, הן ע"י תנועות הפנים החמימות שלו בזמן שירתו המופלאה, והן וע"י חוש ההומור המפותח שלו בשניות בין שיר לשיר.
לקשת המשתתפים הרחבה בערב נוספו גם עובדיה חממה וחבורתו, בביצוע מחודש ומוצלח ביותר ל"אנא בכח" בליווי התזמורת הקאמרית. ההפתעה החממהית לא הסתיימה כאן, כאשר למרבה הפלא הסתיים הביצוע בתוספת מרובעת של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
מעל כולם, התנוססה תמונתו ודמותו של ר שלמה קרליבך. אתה מוצא את עצמך בערב, כשעתיים וחצי ארכו, כחמישים פלוס ממוצע גילו, וראשיהם מגוונים בשלל צבעים- אם זו הסרוגה, אם זו השחורה, ואם זו הקרחת. את כולם מאחד איש אחד, המוקרן מדי פעם בקטעי מסך המבדרים את היושבים. אחת לכמה זמן, בהישמע ביצוע נוסף, אתה שואל: "מה, גם השיר הזה קרליבך?". כן, גם זה וגם אחר. גם הניגון שאתה שר חמש שנים בישיבה בדביקות יתירה זה קרליבך. ואם אין זה קרליבך, קרליבך הביא אותו, והחיה אותו, והגיש אותו לכולנו על מגש של כסף. רק לחשוב לרגע, איפה היתה תרבות הזמר החסידי שלנו, אילולי המכונה "קרליבך". אשרינו, שיש לנו רבי כזה.