המטה להצלת העם והארץ מצא סיבה למסיבה: ביום שני הוא מקיים טקס הענקת צל"ש ואותות הצטיינות לחיילים סרבנים שסירבו לגרש את שתי המשפחות מהשוק היהודי בחברון. בתוכנית הערב הופעה של אריאל זילבר ושמחה וריקודים עם ספר תורה. מי שרואה את המודעה עשוי בטעות לחשוב שסרבנותם של החיילים מדוכיפת אכן הצילה את העם ואת הארץ, או לפחות מנעה את הגירוש, אבל האמת היא, למי שהספיק לשכוח, שהגירוש בוצע על פי התוכנית.
לתומי חשבתי פעם שמצדדי סירוב הפקודה רואים בסרבנות אמצעי למניעת גירוש יהודים. בשנתיים האחרונות אני הולך ומשתכנע שהאמצעי הפך למטרה. עוד באותו שבוע בו גורשו שתי המשפחות היהודיות מהשוק בחברון, תומכי הסרבנות צהלו. המשפחות פונו בברוטאליות מקוממת, אבל הימין המיליטנטי קרן מאושר. עמנואל שילה עורך העיתון בשבע כתב בטורו האישי באותו שבוע: "שני טירוני דוכיפת ומפקדיהם החזירו מעט ברק לעיניו של מחנה גדול רמוס ומושפל, וזקפו במשהו את קומתה השחוחה של ההתיישבות האמונית הדואגת והדואבת". לשילה כנראה לא ממש אכפת שהגירוש בחברון בוצע. הוא היה מאושר מהסירוב. ממש ימות המשיח. למי שהספיק לשכוח גם את הריסת עמונה חגגו בבשבע כאילו שבתי הישוב נשארו על כנם. אנשי תנועת קוממיות מגדירים עד היום את המאבק העיקש בעמונה כחוויה מתקנת לעקירת גוש קטיף. שילכו לספר את זה לכל הפליטים הכתומים שזרוקים במעברות הפתרון של שרון. שילכו לבשר להם שהם יכולים לזקוף את גוום כי עמונה הצילה את כבודם. זה בטח יעזור להם מאוד.
במבחן התוצאה, למי שלא שם לב, גוש קטיף חרב, עמונה הרוסה, השוק בחברון שומם, וקשה לי גם להאמין שמישהו מתומכי הסרבנות באמת מאמין שסירוב של עוד כמה חיילים ימנע גירוש נוסף.
המסקנה הבלתי נמנעת מחגיגות תומכי הסירוב היא שלאגף המיליטנטי במחנה הימין חשוב יותר סירוב הפקודה מגירוש היהודים. תנו להם עוד כמה עשרות סרבנים והם ירימו כוסית גם אחרי הגירוש הבא.