פתיחה
סיפורה של סינדרלה הוא אחת מאגדות הילדים המפורסמות ביותר. בגירסאות רבות וכן באגדות האחים גרים היא מכונה Aschenputtel - לכלוך שיסודו באפר של האח. השם נועד במקורו למשרתת נחותה ומלוכלכת במטבח שתפקידה לדאוג לאפר ומכאן בתרגומים לעברית נערת האפר או לכלוכית. הגמרא במסכת נדרים (דף ס"ו עמוד ב) מביאה סיפור אחר לחלוטין אודות לכלוכית.
סינדרלה
הסיפור מגולל את סיפורה של נערה יתומה מאם, שאביה נישא לאשה מרשעת ולה שתי בנות רעות כמוה. כאשר אביה של סינדרלה מת, אחיותיה ואמה החורגת של סינדרלה מנצלות את סינדרלה והופכות אותה למשרתת שלהן.
לאוזני המשפחה מגיעה השמועה כי נסיך הממלכה עורך נשף חגיגי ומזמין את כל הנערות במדינה להגיע ולרקוד איתו, והנערה אשר תישא חן בעיניו תתחתן איתו ותהיה לנסיכה בעצמה. האם ואחיותיה החורגות של סינדרלה מתארגנות לנשף החגיגי, בעוד שעל סינדרלה הן אוסרות להגיע.
כאשר האחיות והאם עוזבות את הבית בדרכן לנשף, ומשאירות את סינדרלה עם רשימת מטלות לבצע, מופיעה בפני סינדרלה פיה טובה. הפיה הופכת את הלבוש הבלוי של סינדרלה לשמלה מפוארת, הופכת דלעת לכרכרה, ורותמת לכרכרה כמה עכברים שהיא הפכה לסוסים. הפיה מזהירה את סינדרלה שהקסם יפוג בדיוק בחצות, ולכן עליה לעזוב את הארמון לא יאוחר מהזמן בו קוקיית השעון תצא שתים-עשרה פעמים.
כאשר סינדרלה מגיעה לארמון, כל הנוכחים מוקסמים ממנה, והנסיך מיד מבחין בה. הנסיך מזמין אותה לרקוד איתו, ובמהלך הריקודים הוא מתאהב בה.
כאשר הקוקיה יוצאת שתיים-עשרה פעמים, סינדרלה ממהרת לברוח, רצה לכרכרה, ובלי הסבר נוטשת את הנשף. הריצה המהירה בעשרות המדרגות של הארמון גורמת לכך שאחת מנעלי הזכוכית של סינדרלה נופלת ונשארת על המדרגות. הנסיך חסר האונים נחוש בדעתו למצוא את סינדרלה ולו רק בעזרת הרמז היחיד שיש לו - נעל הזכוכית שלה. הוא מכריז ברחבי הממלכה שזאת שהנעל תתאים לה בדיוק - היא סינדרלה - והיא תהיה אשתו.
האחיות והאם מתכוננות לבוא הנסיך שימדוד להן את הנעל, בלי לדעת שסינדרלה היא הנערה המסתורית שרקדה עם הנסיך בנשף ושאותה הוא מחפש.
בהגיע הנסיך לביתן, האחיות והאם מודדות את הנעל ללא הועיל - לאף אחת אין את הרגל המתאימה. הנסיך שואל האם ישנה עוד נערה בבית, והן ממלמלות שיש אחת, אבל היא משרתת, ולא ייתכן שהיא מושא נפשו של הנסיך. למרות זלזולן, הנסיך מצוה להביאה. סינדרלה מגיעה, מושיטה את כף רגלה והנעל מחליקה ומתיישבת בדיוק במקום הנכון. המומות וכואבות צופות האם והאחיות בסינדרלה, אשר את חייה מיררו כל השנים, מתחתנת עם יורש העצר ועוברת לגור בארמון המלכותי.
לכלוכית
ההוא דאמר לה לדביתהו: "קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר ישמעאל בר יוסי."
אמר להם: "שמא ראשה נאה?" אמרו לו: "סגלגל".
"שמא שערה נאה?" "דומה לאניצי פשתן."
"שמא עיניה נאות?" "טרוטות הן."
"שמא אזניה נאות?" "כפולות הן."
"שמא חוטמה נאה?" "בלום הוא."
" שמא שפתותיה נאות?" "עבות הן."
" שמא צוארה נאה?" "שקוט (קצר) הוא."
"שמא כריסה נאה?" "צבה היא."
" שמא רגליה נאות?" "רחבות כשל אווזא."
"שמא שמה נאה?" "לכלוכית שמה."
אמר להן: "יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין", ושרייה.
(פירוש הר"ן שם: עד שתראי מום יפה - כלומר שתהא אסורה עד שתראה היא דבר נאה בגופה לר ישמעאל. וכשראה ר ישמעאל ששמה נאה לה התירה.)
מלכת היופי ומלכת הלילה
בתחילת שני הסיפורים, הדמויות שעל שמן נקרא הסיפור מתוארות כחסרות חן ודחויות, ובשני הסיפורים אין קסם שמשלים חסרון זה ביופיין. בשני הסיפורים מה שקיים קיים והפיה, ולהבדיל הרב, רק מגלים זאת לעיניהם של בני הזוג - הנסיך והבעל. (הדרך בה מתבצע הכישוף בסינדרלה - הפיכת הדלעת והעכברים לעגלה עם סוסים - מדגישה שלא מדובר על בריאה יש מאין.)
החלפת הבגדים והתפאורה עונה על צורך חברתי ואיננה דרישה אמיתית. בסופו של יום, שעה שהאדם מוריד את המסכות והולך לישון, הוא יודע מה הוא עשה במשך היום ומי הוא באמת. מסר זה מוטמע בכך שללא כל הסבר הכישוף פג בחצות הלילה.
בניגוד לאדם עצמו, החברה לא מסוגלת לראות את האדם שמתחת לבגדים ולכן השיפוט המהיר נעשה על בסיס סקירה חיצונית. בהתאם לקו החברתי הקלוקל מטרת הנשף היא להיראות לפני הנסיך שמחפש את מלכת היופי. הפומביות שבדרך זו נוחלת כשלון כשבסופו של דבר הנסיך נאלץ להיפגש באופן אישי עם (כף רגלן של) כל אחת מהבחורות במדינה. ביקורת זו מתחדדת ומגיעה לשיא שעה שאחיותיה החורגות של סינדרלה לא מעלות על דעתן שסינדרלה היא האחת והיחידה.
העובדה שהאחיות הולכות לנשף לא מהווה הרעה של ממש באורח חייה הרגיל של סינדרלה. לכן צריך להסביר שסינדרלה לא עצובה כי היא מפספסת את הנשף המדובר (או את הבר). סינדרלה מרגישה שגזלו ממנה את זכות הקיום. זכות הקיום נובעת מהיכולת לתת, לתקן, להשפיע, לקדם ולהיטיב. תפקיד השפחה שמולבש עליה בעל כורחה מדכא ומגביל את כל היכולות שלה ומונע ממנה את התפקיד לו היא ראויה באמת.
לפיכך, הקסם הוא חילוף הבגדים שהרי באמצעותם מופיע האדם בחברה ומביא לידי ביטוי את עצמו על כשרונותיו. למעשה, יש כאן כניעה מסויימת לתכתיבי החברה אולם כניעה זו נועדה על מנת להכות בבטן הרכה של החברה בשלב שני - זו שמנודה מהחברה הופכת להיות בראש הסולם החברתי ובמוקד אור הזרקורים.
בסיפורה של לכלוכית אין פיות העוטפות את המציאות הקשה באריגי משי. אדרבה הסיפור פותח במעשה באדם שמטיח באישתו "קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר ישמעאל בר יוסי" ומשמעות מום יפה שבך שאשה זו היא כל כך בעלת מומים עד שאם יש בה דבר יפה הוא יחשב למום[1] (מום הוא חריגה ואצלה החריג הופך לנורמלי והנורמלי הופך להיות החריג). מעבר לעלבון הצורב יש גסות רבה בביטוי עד שתראי מום יפה שבך שהרי הוא דורש מאישתו להחשף בפני זר ומר ישמעאל בר יוסי נדרש להביט באשת איש. אומנם בפועל הדבר לא קורה והשיחה מתנהלת בין הבעל ויודעי דבר ("אמר להם ו-"אמרו לו" בלשון רבים) לבין ר ישמעאל בר יוסי, אולם במסגרת שיחה זו ר ישמעאל בר יוסי נאלץ לרדת לפרטים שבאופן טבעי הצניעות יפה להם, כל זאת על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו.
שמה נאה לה
כמו בסינדרלה ובאגדות נוספות לסיפור בגמרא יש סוף טוב כאשר הבעל והאשה חוזרים לחיות באושר ובעושר, ההבדל הוא בשירטוט הדרך אל האושר. בסינדרלה הפיה מחליפה את מסיכת הסמרטוטים במסיכה של בגדים יפים בעוד בלכלוכית הרב מוצא את הפתח דרכו ניתן לראות מה נאה באישה זו כפי שהיא - שמה נאה לה. הדגש, ועיקר החידוש במשפט זה הוא לה. כלומר: אין לה שם יפה מבחינה אובייקטיבית - סוג היופי אותו הבעל חיפש, אולם מבחינה סובייקטיבית, כאדם ולא כאובייקט, "שמה נאה לה !!" וזה המסר של הסיפור.
הקביעה השנונה והמחוייכת ששמה נאה לה ודאי לא מהווה תרופה לטרוניה של הבעל שמחפש דבר טוב מבחינה אובייקטיבית, ולפיכך, התנאי שלא יהנה ממנה עד שר ישמעאל בר יוסי לא ימצא בה דבר טוב, לכאורה, לא התקיים. כלומר, היות והבעל הוא זה שנדר והוא הציב את התנאי שאמור להוות פתח להיתר הנדר, יש למצוא מום נאה שדעתו תתיישב בו. אעפ"כ ר ישמעאל בר יוסי מתיר את הנדר וברור שהוא מושך את הבעל (ומקהלת תומכיו) בלשון.
הביקורת בסיפור זה היא על הבעל אשר חושף את אשתו לעיניו של זר ומפר בכך את מערכת היחסים האינטימית שביניהם. לפיכך, ר ישמעאל בר יוסי - שלא הוא זה שצריך לחיות עם אשה מכוערת שכזו - קובע שאם הדבר תלוי בו אזי מבחינתו, כשופט חיצוני, יש באשה זו דבר טוב ולכן היא מותרת. כלומר אם הבעל מחפש יופי אובייקטיבי הוא נתון לכללים של העולם האובייקטיבי ואין באפשרותו לטעון שהוא מעוניין ביופי אובייקטיבי שיתיישב על דעתו הוא.
סוף דבר
הסיפורים פונים לכיוונים שונים. סיפורה של סינדרלה דן ביחסים שבין האדם לחברה ומבקר את דרך שיפוטה של החברה. לעומתו, בסיפור אודות לכלוכית החברה צודקת אולם היא לא רלוונטית. המסר בסיפורה של סינדרלה שהחברה צריכה לשפוט אדם לפי מי שהוא ולא לפי איך שהוא נראה ואילו המסר בסיפורה של לכלוכית שיש להתעלם מהחברה.
הר"ן והתוספות התקשו בפירוש הביטוי מום יפה שבך ולכן פירשו שמום כוונתו למאום כלומר למשהו. גם אם מבחינה עניינית נקבל את פירושם, עדיין הנוסח הוא מום ולענ"ד אין זו בחירה מקרית.