פתיחה
פרשתינו פותחת במצוות הבאת ביכורים:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (דברים, כ"ו, א-ב)
בהמשך הפסוקים, מתגלה ציווי ייחודי למצוות הביכורים בלבד, השונה משאר מתנות הכהונה ונדבות העם: מקרא ביכורים. אמת, גם בשאר הקרבנות מתבצעת סמיכה והמקריב מתוודה על חטאיו, אך כאן יש נוסח מפורט, הפותח בהיסטוריה של עם ישראל מימות אברהם אבינו ועד ימיו של המקריב ביכורים! מה עומד מאחורי הציווי על מצוות הביכורים? בעזרת דבריו של ר צדוק, ננסה לעמוד על ייחודה של מצוות הביכורים, וכיצד היא משפיעה על האדם כלפי בוראו, וכן על האדם כלפי עצמו.
ביכורים לה
הביכורים, כמו שראינו לעיל, טומנים בחובם יסוד מחשבתי מעט עמוק יותר מאשר שאר מתנות הכהונה, כמו למשל תרומות ומעשרות. לגבי תרומות ומעשרות, הדין הוא מעט אחר:
הפרד והצמוקין והחרובין משיעמיד ערימה הבצלים משיפקל ואם אינו מפקל משיעמיד ערימה התבואה משימרח ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה הקטניות משיכבור ואם אינו כובר עד שימרח אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל: (מעשרות א, ו)
המשנה דנה מתי מתחייבים בחיוב מעשרות לגבי צורות פרי שונות: צימוקים וחרובים נהיים טבל, דהיינו תבואה שאסורה באכילה כי לא הורמו ממנה תרומות ומעשרות, מרגע שנערמה כמות בערימה. התבואה - כשתימרח, הכוונה שיצברו כמות גדולה באסם. לא נאריך בצורות השונות של הערימות, ננסה להבין את העיקרון. ברגע שיש כמות גדולה של הפרי, לאחר הקטיפה - אז מתחייבים הפירות בדיני תרומות ומעשרות, ולא לפני.
לעומת האמור בחיוב תרומות ומעשרות, בביכורים הדין מעט שונה:
כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים (ביכורים ג, א)
בביכורים, החיוב מתחיל מרגע צמיחת הפרי בין עלי העץ, ואז הוא נקשר בגומי כדי לסמן את ייחודו כבכור. לא מחכים לאסיף הכללי של כל הפירות, אלא הוא מתחייב מראש, מרגע גדילתו.
מה בא הבדל בדין זה ללמדנו? ר צדוק כותב את הדברים הבאים:
אך על ידי הבאת הביכורים ראשית פרי האדמה לה בזה עצמו הוא מגיד שמכיר את כח הנותן כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה לאבותינו לתת לנו
ר צדוק מבין שעניין הראשוניות הוא חשוב להבנת דין הביכורים. באותו עניין הוא אומר שע"י הביכורים יזכה לשמחה. ולשמחה מה זו עושה? ישנו הבדל בין אדם שרק רואה את הפירות מבצבצים בין עלי העץ, לבין אדם שכבר יודע בדיוק את כמות היבול שהצמיח לו שדהו. בתחילה, כשהוא רואה את הפרי מגיח בין עלי העץ, הוא מתמלא שמחה על כך שגם השנה הקב"ה לא שכח אותו ועזר לעציו להצמיח פירות. האקט של נתינת הפירות הראשונים, בלי לדעת כביכול אם יבואו עוד אחריהם, יש בו כדי להראות על האמונה האבסולוטית של האדם בבוראו, שייתן לו עוד. הביכורים פועלים כאן בעיקר במישור שבין אדם למקום, בחיזוק הקשר ביניהם.
אדם כלפי עצמו
ר צדוק קושר לביכורים תפקיד נוסף:
והנה ענין הבאת ביכורים הוא כידוע שכל חיי הבלו של אדם הוא טורח להרבות הון ובעת שיוצא לפועל הריוח ממעשה ידיו יכול לומר בלבו שכוחו ועוצם ידו עשה לו החיל הזה ונעשה משוקע בהבלי העולם הזה והשגחת ה יתברך נשכח מלבו חס ושלום. ועל זה בא מצות ה יתברך ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך שבזמן שישראל היו יושבים על אדמתם היה זה עיקר הרווחת העושר ממעשה ידיהם בעת שהוציא הארץ פירותיו. ואז דייקא בתכלית השיקוע בארציות היה המצוה להניח את הכל ולבטל את עצמו מכל וכל ולילך עם ראשית פירותיו לירושלים ושם אומר הוידוי הזאת להכהן הגדתי היום לה אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה לאבותינו. היינו שבמעשה הזה של המצוה זו באתי אל תכלית המכוון של ירושת הארץ היינו לראות בחוש את השגחת ה יתברך אפילו בארציות שהוא בתחתית המדריגה ולא יהיה נשאר משוקע בה חלילה.
כאשר אדם נכנס לשטף העבודה בשדה, אומר ר צדוק, הוא עלול לשכוח דבר חשוב ביותר: את מי שאמר, ונתן השדה את פריו. אדם טורח כל ימיו להרבות לו עושר ופרנסה, וכאשר חוזרת הפרנסה מדי שנה בשנה בצורה סדירה, עלול האדם לחשוב את מה שהתורה מזהירה ממנו: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בדומה למה שלמדנו בשבוע שעבר, שבעת מלחמה, כאשר כוחות של הרס וחורבן שולטים בעולם גם נפש האדם הלוחם מתקלקלת, כך גם מי שעוסק בעבודת האדמה הטבעית - שוקע לאט לאט בטבעיות ובגשמיות.
תפקיד הביכורים מגיע בדיוק עכשיו: רגע לפני ההבשלה הסופית של כלל הפירות ותחילת מחזור חדש של אסיף וקטיף - מסמן החקלאי את הפירות הראשונים ולאחר זמן עולה עימם לירושלים. שם הוא מכריז קבל עם ועדה, מול הכהן - תודה לקב"ה. חוץ מהבריחה משקיעה עמוקה בגשמיות, מודיע החקלאי על דבר נוסף שזכה לו בזכות עבודתו וברכת ה עליו - ירושת הארץ, רואה בחוש את השגחת ה יתברך, כדברי ר צדוק.
סוף דבר
הביכורים אינם כשאר מתנות הכהונה, ויש בהם יסוד נוסף שבונה את האדם תוך כדי קיום המצווה עצמה, הן במישור הרוחני והן במישור הפנימי. יהי רצון ונזכה גם אנו לראות בשוב ה לציון, ונזכה לראות בהעלאת הביכורים לבית המקדש, דבר שיסמל הן את אחיזתנו בארץ מצד אחד, ואת הקשר לקב"ה מן הצד האחר.