א.
חכם אחד הזדמן לפונדק, שם הגישו לו מרק ובצידו סכין ומזלג. נעץ החכם עינים תמהות בבעלת הבית: "כיצד עלי לאכול את המרק? עם סכין ומזלג?!". השיבה לו בעלת הבית, "והלא דברים קל וחומר: ומה כף - שאי אפשר לאכול באמצעותה עוף - ניתן לאכול איתם מרק, סכין ומזלג - שאפשר לאכול באמצעותם עוף - לא כל שכן שניתן לאכול איתם מרק!".
לא נודע מה השיב לבעלת הבית אותו חכם. ניתן לשער שבמשך כמה דקות נותר מבולבל ותמה, ובסופו של דבר הלך לישון באותו לילה על בטן ריקה. בשורות הבאות ננסה להסביר בקצרה היכן שורש הטעות של השניים, וכיצד הדבר מתקשר לקידושין.
ב.
אישה, כידוע, מתקדשת לבעלה בשלוש דרכים: כסף, שטר וביאה.
הגמרא בתחילת מסכת קידושין, מציגה שני כיוונים מרכזיים למקור קידושי כסף. הכיוון האחד מסתמך על הפסוק "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ" (דברים כ"ד, א), אשר מתאר את מעשה הקידושין: "אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי " (ד:).
כלומר, לפנינו הוכחה לשונית: השורש לק"ח, בו משתמשת התורה כדי לתאר את מעשה הקידושין, משמעו קנייה בכסף. טענה זו מסתמכת על פסוק מספר בראשית (כ"ג, יג), המתאר את קניית מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו: גם שם מדובר בקנייה על ידי כסף, והתורה עושה שימוש בשורש לק"ח.
המקור השני לקידושי כסף, שבו נתמקד, איננו מתבסס על פסוקים. במקום זאת, הגמרא עורכת השוואה לקנייני אמה עבריה ויבמה:
"והלא דין הוא: ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה - נקנית בכסף, זו שנקנית בביאה - אינו דין שתקנה בכסף! יבמה תוכיח, שנקנית בביאה ואינה נקנית בכסף. מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר, תאמר בזו שנקנית בשטר? [...] מהיכא קא מייתית לה? מאמה העבריה, מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף, תאמר בזו שאינה יוצאה בכסף?" (ד:).
לפנינו ניסיון להוכחה על דרך ההיגיון: כשם שאמה עבריה נקנית בכסף, כך גם אישה תיקנה בכסף. אמנם, אם מנסים להסתמך על ההיגיון, עלולים גם להגיע למסקנה ההפוכה: יבמה (אישה שמת בעלה בלי ילדים, שנישאת לאחי בעלה המת) נקנית בביאה ולא בכסף, ואם כך - גם אישה שנקנית בביאה לא תיקנה בכסף.
למסקנה, הגמרא דוחה את שני הכיוונים גם יחד: אישה איננה דומה לאמה עבריה, שכן האמה גם משתחררת על ידי כסף, ואילו אישה מתגרשת מבעלה על ידי שטר בלבד. כמו כן אין האישה דומה לבימה, שכן יבמה גם איננה נקנית בשטר, בעוד שאישה כידוע נקנית בשטר.
ג.
בסופו של דבר, מהלך הגמרא מותיר אותנו מבולבלים במקצת. מי יותר קל, ומי יותר חמור? האם קניין אישה חמור יותר משל קניין אמה עבריה, או קל יותר? ומה עם קניין היבמה?
כדי לפשט את מהלך העניינים, ניתן להציע הסבר כזה. בשלבים הראשונים של הדיון הגמרא אכן חשבה, מסיבה כזו או אחרת, שקנייני אמה, יבמה ואישה נמצאים על סקלה אחת, וניתן לדרגם במונחים של "קל" ו"חמור". מכוחה של הנחה זו, ניסתה הסוגיה להסיק מאמה ומיבמה את מעמד קידושי הכסף באישה.
אמנם, למסקנה, הגמרא הבינה שהמושגים "קל" ו"חמור" אינם מושגים רלבנטיים בהקשר זה, שכן מדובר בתחומים בעלי אופי שונה. זו הייתה גם שגיאתה של אותה פונדקית, עימה פתחנו את דיוננו: כף איננה "חמורה" יותר מסכין ומזלג, וגם איננה "קלה" יותר. מדובר בשני כלים בעלי מטרות נבדלות, וההשוואה ביניהם לא יכולה להתבצע במונחים של קל וחמור.
ד.
ניתן להוסיף נדבך נוסף, ולטעון שהגמרא מתחבטת כאן בין שלושה היבטים שונים של קידושי אישה.
במובן אחד, קידושי אישה דומים לקניין אמה עבריה. קניית אמה היא מהלך עסקי נטו, רצון של האדון לקנות לעצמו כוח עבודה לפרק זמן ממושך. גם קידושי אישה, במובן מסויים, הם עיסקה ממונית: הבעל והאישה מקימים חשבון בנק משותף, נושאים במשותף בעול הפרנסה וכן הלאה.
במובן שני, קידושי אישה דומים גם לקניין יבמה. נישואין עם יבמה הם פעולה מציאותית, טבעית, שהייתה קיימת עוד קודם מתן תורה. גם בקידושי האישה יש פן משמעותי מעין זה, של חיים משותפים: הבעל והאישה אינם רק שותפים בע"מ בחברה כלכלית, אלא גם חולקים בית, ילדים ועוד מגוון רחב של תחומים.
ישנו מובן שלישי, שהוא ייחודי (כמעט) רק לאישה: הפן האיסורי. בזמנם של חז"ל, הייתה הפרדה מלאה בין שני שלבים: האירוסין (המכונים גם "קידושין"), והנישואין (החופה). האיש היה מקדש (=מארס) את האישה, ורק לאחר 12 חודשים היה מתחתן עימה. במהלך אותה שנה, הייתה האישה אסורה בביאה על כל העולם באיסור תורה חמור, ובכלל זה על בעלה (אם כי לא ברמה דאורייתא). אם כך, פעולת הקידושין היא גם פעולה איסורית, ומחדשת בעולם איסור תורה.