אבל בכל זאת קצת שונה. פתאום אנחנו פוגשים גרוניך בוגר יותר, פרוע פחות, מתחבר יותר לטקסטים אותם הוא מלחין, כי עם כל הגאוניות של יש לי סימפטיה, לא מצאתי מי שישיר אותו בלהט דתי. איכשהו, גרוניך פחות מנסה להרשים, ומנסה יותר להביא את הקהל למקום מעריך, מכבד. האופי של ההופעה הוא כזה שכשאתה שומע אותו מזמר את ההפטרה אותה קרא בבר המצווה (בליווי רביעיית כלי מיתר, להזכירכם), אתה יכול לדמיין את שלמה בן השלוש עשרה עומד על הבימה, לבדו, בהתרגשות של נער, ומשהו בך נרעד.
בהופעה הוא נוטל מכל הבא ליד: תפילת הדרך, ברכת השנים, פסוקים תנ"כיים וניגונים חב"דיים, הכל נכנס תחת המקלדת הרחבה, ויוצא משם בצורה מפתיעה: לעיתים כבדה, לעיתים משעשעת. למה אני מכביר מלים? גרוניך.
להשתתף בהופעה שלו זה כמעט כמו שירה בציבור, רק בלי שמכירים את השירים. האיש מתעקש לשתף את הקהל בחצי מהשירים, אחרי פעם אחת בלבד ששמעו אותם. אולי זה מראה על קהל אינטיליגנט מוזיקלית, אבל כשהקהל מפספס... זה מעט מביך.
תכלס אחרי שמורידים את כל הקישוטים, נשארים עם מוזיקה נקייה ועיבודים מדהימים. המיתרים עושים רק טוב לשירים, וארז מונק המקישן משתלב ברגש, בלי לגנוב את ההצגה. את גדולתו של גרוניך כמלחין אנחנו כבר מכירים, אולם כאן מתגלה גם המעבד המוכשר. אי אפשר לצפות אחרת מאחד המלחינים והמבצעים הגדולים ביותר של המוזיקה הישראלית (רגע, אני חושב לעצמי, שאני אכתוב ביקורת על גרוניך? משהו כאן משובש), ובכל זאת, נעים לגלות שהסוליסט המושבע יודע גם לפרגן.
ועוד הרהור קטן: לי אישית, עושה טוב לראות את הנגנים מרוצים. קשה להגיד במרחק בין הבמה לקהל, אם הם משועשעים מההתנהגות הגרוניכית או סתם נהנים לעשות מוזיקה טובה, אבל כשהאנשים שעושים את המוזיקה מחייכים כל ההופעה, היא מתרוממת הרבה יותר גבוה.