קריאת כעס עולה מהקהל תוך כדי הסרט. מהצד השני של האולם עולה השאלה, "עברו שנתיים, עדיין כואב?" מסתבר שכן. שנתיים אחרי ההתנתקות, מאוד קל לגרד את הקרום הדק שמעל אחד הפצעים הכי פועמים בחברה הישראלית ובציבור הדתי-לאומי.
לקראת יום השנה השני (בתאריך הלועזי) לתוכנית ההתנתקות פתח "תאיר", בית מדרש תל-אביבי, את הסדרה "מראית עין", ערבי קולנוע ויהדות, בפאנל בנושא. כבסיס לדיון הוקרן הסרט "חולות ברוח" של הבמאי יוחאי רוזנברג ולאחריו התיישבו לפאנל הבמאי, העיתונאי אראל סג"ל והמשוררת רבקה מרים.
הסרט היה סרט-התנתקות טיפוסי ומוצלח. משפחת לב-רן היא משפחה שגרה בגדיד זה שלושה דורות. משפחת חקלאים דתית עם אמונה גדולה ואידיאולוגיה התיישבותית ענפה. הם לא מתכוננים לפינוי כלל, אבל הם ריאלים. הם לא יתפנו מרצון, אבל לא ישתמשו באלימות. בני המשפחה מציגים חוסן נפשי יוצא-דופן ואמונה גדולה בבורא-עולם ובצדקת הדרך. רון לב-רן, בן המשפחה שבחר לבנות את ביתו בגוש-קטיף, בולט באמירתו הערכית-רוחנית. הוא מציג את המודל שלו ל"גבורה יהודית". הוא מתמיד ללכת בעקבות הערכים שלו, ומוכן בלב שלם לשאת בתוצאות שליליות, אם תגענה, כי לא חשובה התוצאה, חשובה הדרך. דרכו של רון עוקבת אחר אמונתו. כשהמפנים באים לקחת את רון מביתו, הוא מבקש מהם להתאמץ. הוא לא מוכן לעזוב את מפעל-חייו על רגליו ומרצונו. הוא משאיר למצלמה ולחיילים מורשת, ומבקש מהם לזכור, כשיתקלו בצורך אמיתי, מה זו גבורה-יהודית.
במאי הסרט, יוחאי רוזנברג, מאשש את ההתרשמות החיובית בקהל, ומספר שמשפחת לב-רן היא משפחה עם אידיאולוגיה מאוד חזקה מחד, אך עם רגישות גדולה לא פחות מאידך. זו משפחה שהולכת עם אמת-פנימית, אך לא מתנתקת מהחוץ.
העיתונאי אראל סג"ל מבקר את ההתנהגות הזו. אין ספק שהסרט ומכאוביו עוררו בו הרבה מאוד כעס. בעיניו, אין סיבה לחבק את החייל שנשלח לפנות אותך מביתך, להיפך. הוא חוזר עד ערש מדינת-ישראל ומזכיר את הקונפליקטים שנתגלעו בעם. הוא יוצר חיץ ברור בין הימין הדתי והשמאל החילוני, עד כדי שני עמים. הוא מרחיק ואומר שמדינת-ישראל מאבדת את זכות הקיום. לדעתו, מדינה שמתקראת "יהודית", אך בפועל קשה למצוא בעיר המרכז שלה מסעדה כשרה - לא צריכה להתקיים. הוא מאשים את השמאל והציבור החילוני בניתוק, בריחוק ובהתנשאות, אך למעשה מעדיף בעצמו את ההסתגרות. הוא מטיל רפש בעיני החברה הישראלית, ומדבר עליה בבוז ובגובה-לב. בעיניי, יש בסגנון דיבורו הרבה מאוד סיבות לקרע הזה שמדברים עליו בעם. אראל סג"ל מסרב לראות את היהדות כתרבות, ואת היהדות החילונית שמכה שורשים דווקא בתל-אביב כבעלת לגיטימציה. לדעתו לא תיתכן סינתזה בין חול ורוח, ואין לייחס חשיבות ליהדות החילונית או לתלות בה תקוות. במהלך דבריו של אראל סג"ל לא יכולתי שלא להתכווץ מכאב בכיסאי, ולהצר על-כך שלאדם בעל דעות כאלו יש טור שבועי באחד מעיתוני הרייטינג בישראל. הנחמה היחידה לאנחה שבעקבות דיבורו האגרסיבי הייתה העדינות שבדבריה של המשוררת רבקה מרים.
גם רבקה מרים לא מרגישה בנוח בעקבות הסרט. היא מספרת על עֹרלת הלב שהרגישה בחברה הישראלית כלפי ציבור המתיישבים בגוש-קטיף. היא מספרת בכאב על רחוב עמק-רפאים בירושלים שתסס כמנהגו בימי ההתנתקות. היא ציפתה לקריעת-קריעה בעם, לזעקות כאב, ומצרה על האדישות.
מצד שני, רבקה מרים לא מתנערת מהישראליות או מהחברה. היא מעידה על עצמה כמי שלא משתייכת למחנה זה או אחר, ומעדיפה לראות עצמה כשייכת לכולם, לכלל הציבור הישראלי. בניגוד לאראל סג"ל שמתנגד לסינתזה עם החוץ, רבקה מרים לא מוצאת מקום להפרדה. היא אופטימית ומדברת בהרבה אהבה על הציבור התל-אביבי. יש לה תקווה שעם-ישראל ישכיל לעבוד ולצאת מהמשברים. "לאורך ההיסטוריה היהודי הולך עם הראש בקיר - והקיר זז". יש פחד, לדבריה, אך יש תקווה. העם היהודי צריך לעבוד קשה, אך הוא מורכב מאנשים טובים. רבקה מרים מספרת על גאווה עצומה במדינה היהודית ואהבה גדולה כלפיה. לא יכולתי שלא להתרגש למשמע דבריה. היא מספרת על גאוותה בבנה שלחם בלבנון, ועל תחושתה החזקה כשהיא שבה מחו"ל, שחבל שהרצפה בנמל התעופה עשויה מבטון, אחרת הייתה רוכנת לנַשקהּ. בדרך-כלל יש נטייה בחברה לפטור אמירות כאלו כנאיביות וכארכאיות, אך דבריה של רבקה מרים נשמעו מפוכחים, וניכר בהם שבאו מניסיון-חיים ומהסתכלות ריאלית בחברה ובמדינה.
הצער היחיד שלי למשמע דבריה של רבקה מרים היה שאת הקול שלה שומעים פחות. מהפאנל יצאתי בתחושה שהכול יכול להיות נפלא, לו רק אנשים ייחשפו יותר לדעות ותחושות כשלה ויחזיקו בהן.
בניגוד לתפיסות פסימיות שמקפידות לראות את הרע בלי לדבר על דרכים לתקן, רבקה מרים מדברת את הטוב. היא ממלאת את השומע (והקורא) אהבה ותקווה, ובזה כוחה.
היא הצליחה לרכך את האנחה שחשתי בעקבות הערב, ועל-כך תודתי הגדולה לה.
כיום, שנתיים אחרי ההתנתקות והסערה שמתלווה אליה, זה זמן טוב לצמוח מתוך תקווה, ולא מתוך ייאוש. לפעול מתוך שיתוף-פעולה, ולא מתוך נקודת-מוצא שהפיתרון טמון בפירוד. במקום להתלונן על הרע, יש לעשות את הטוב. למצוא נקודות-אור בחיים הישראליים ולהתמקד בהן תוך כדי עשייה. אף-פעם לא מאוחר מדי להתחיל להתאחד סביב ערכים ותרבות משותפים.
עם ישראל יכול ללמוד מדבריו המחזקים של רון לב-רן. ללכת בעקבות הערכים שלנו, גם אם לא יודעים לנבא את העתיד. יש צורך באמונה גדולה מאוד שכוחנו באחדותנו, ושכל עוד נפעל יחד נוכל להביא לדברים גדולים, להרכיב שלם הגדול מסכום חלקיו.