משה היקר,
בזמן האחרון אפשר למצוא בשולי הכבישים הצפופים של התקשורת הרבה שברי קולמוסים שהתרסקו בקרב הציבור הדתי לאומי, בניסיון לשכנע את הצאן הקדוש שלא להצביע לך. נימוקיהם בצידם, רבים ומתמשכים כאורך אתחלתא דגאולתא, מהם ילדותיים ונאחזים בדקויות ופלפולים מתחכמים ומהם בעלי אבחנות חדות ושכל ישר.
הצד השווה שבהם שכולם מצביעים על נאיביות גדולה ותקווה עמוקה כי ניצחונו של נתניהו יעשה לנו טוב, לפחות יותר טוב מניצחון שלך (וכאן תפילה קצרה: הו, נאיביות מקודשת, עד מתי תוליכי בכחש את כל עדת מתפללייך, הקדושים המעונים בעלי הכיפות הסרוגות? עד מתי ימשיכו לרקוד סביבך, לכרוע ולהשתחוות, גם בעודך מעלה את האחרונים שבהם לקורבן תמיד?).
הלא בשלוש השנים האחרונות למדנו בצורה צורבת, במכוות אש לוהטת, שאי אפשר לסמוך על הפוליטיקה, בטח שלא על הליכוד, ואפילו "בולדוזר ההתנחלויות" עומד בראשו? הלא הפנמנו אל קרבנו, כמו מתמודד בזירה שחטף נוק-אאוט מוחץ בפרצוף והושלך לקהל המשולהב, שהדמוקרטיה כאן היא רק מסכה יוונית, חיוך גדול ואדיוטי שמחביא מאחוריו דברים גדולים ורעים שאין להם שם?
כך שהרצון העלוב של אותם בעלי קולמוסים להחזיר אותך, משה, אל השטעטל החמים, ואילו את ביבי המלך להרים אל-על עם כתר מפלסטיק על הראש, בתקווה שיהיה יותר טוב, די פתטי. כי הולך להיות מאוד רע.
ואפילו אם נעצום עיניים בעוז (כמו שמקובל, בחוגים מסוימים וטהורים), ונאמין באמונה שלמה כי ידיו של נתניהו נקיות משחיתות, בעצת רשעים לא הלך ובדרך חטאים לא עמד וכל רצונו רק להציל את שארית העם היושב בציון, עדיין, ההיסטוריה הקרובה מידי חושפת כי כך או כך, גלגלי התהליכים האמיתיים בארץ הזאת מוּנעים על ידי כוחות עצומים בהרבה מהפוליטיקה הלוקאלית והדביקה שלנו.
בראשם של אלו המניעים את הגלגלים נמצאים כוחות ההון הישראלים והבין לאומיים, כשאחריהם משתרכים כל השאר: המשפט והפוליטיקה, התקשורת והאמנות, המשטרה והצבא. כוחו של העם מסתכם בתור הצרכנים בקניון, ההצבעה בקלפיות מתבררת כפיקציה, ותוכיח הירידה באחוזי ההצבעה.
ביבי לא יציל אותנו, חזק ונחוש ככל שיהיה. אבל מה שמצער באמת זה שאתה, משה, האופוזיציונר הלוחם, הלכת לנו לאיבוד, במסדרונות הארוכים של הכנסת. אתה, שהיית התקווה היחידה למשהו אחר. מאז שהלכת, הכל השתנה פה.
געגועים לתנועת המרי ההמוני
משה,
הדור הצעיר שלי עוד זוכר את הימים שהייתה כאן אופוזיציה לוחמת, שהיו הפגנות רחוב סוערות ומלאות עוצמה - בכיכר ציון, בכיכר מלכי ישראל, בכיכר פריז, בטורי מכוניות ארוכים שעוצרים את עורקי התנועה המרכזיים, בכיבוי כל אורות העיר בשעה שש בערב, בחסימות כבישים ובתנועה מתמדת אל היעד שהצבת: מרי אזרחי - לא אלים. המוני. איתן. נחרץ. הולם.
אנחנו מתגעגעים, משה. מתגעגעים לרעיונות היצירתיים להחריד שלך. מתגעגעים להליכה בידיים קשורות מול שוטרי היס"מ, לסיסמאות שמפלחות את הלב ואת התודעה הציבורית. מתגעגעים לזרנוקי המים ששצפו בצבעי כחול-ירוק מול האש שבערה בנו להחזיר את השלטון לעם.
איפה הימים הלוהטים האלה, ימים של טרום-אדישות-מוחלטת, טרום-הרדמה-כללית, ימים שבהם גילית את הכוח האמיתי שלך - הכוח להיאבק.
היום, משה, וממש כואב להגיד לך את זה, אתה עוד פוליטיקאי. נכון, יש לך אמונה וחשיבה יהודית, ושכל ישר מאוד ותבונה עמוקה, אבל חוששני שזה לא מה שיציל אותנו.
קודם כל, כי אף אחד לא ייתן לך להגיע לשלטון. ישטפו נגדך את המוח, כמו ששטפו אותנו במכת"זיות, יהפכו אותך לסהרורי, למוזר ולפושע. טובי מוחות הקריאייטיב בארץ ילמדו בעל פה את נקודות התורפה האישיותיות שלך, ויעשו ממך קציצות על כל מסך מזדמן. המשטרה תשבור אותך, הפרקליטות תלעס אותך, התקשורת תכרסם את מה שנשאר.
אבל גם אם תשרוד את האינקוויזיציה הישראלית, כשתגיע למעלה תגלה את מה שמרגישים כאן למטה: מוקדי ההשפעה לא נמצאים בפוליטיקה ובטח לא ברצון העם. מכבשי הכוח שתגלה שם למעלה, פשוט יבהירו לך שהרצון הכנה שלך לשנות את המציאות, ואפילו עם ישראל שלם עומד מאחוריך, פשוט לא רלוונטי - ועכשיו תלך.
פעם, ב"זו ארצנו", הייתה לך עוצמה אמיתית, עוצמת העם שמסרב להשתכנע בעל כורחו שהמערכת הוגנת, ושהמאטריקס הוא מציאות. היינו איתך באש ובמים כי רצינו למרוד, לצרוח כמו אצל מונק, להרגיש שיש לנו יכולת בחירה גם בתוך הדיקטטורה שנקראת "מדינת ישראל": הזכות למרוד, ולשלם את המחיר.
אבל מאז שהלכת, משה, הכל השתנה פה. גם המורד היחיד, הלך והשתכנע שהמשחק צודק, שהשופט הוגן, שהקהל משפיע. כשאתה נאבק על ראשות הליכוד אתה אומר, בגלוי או בסתר: אני מאמין במערכת הזאת. ועל זה היה דווה ליבנו. כי אחרי שהלכת, אף אחד כבר לא נלחם.