"לא יועילו אוצרות רֶשע וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב)
בפסוק השני בפרק י, מתאר שלמה את אוצרות הרשע מול הצדקה המצילה. בקטע הבא ננסה לעיין מעט במשמעות הרעיון שמאחורי הפסוק, וננסה להבין מדוע ישנם אוצרות המיוחסות לרשעות, בעוד שאין אוצרות לצדק אלא הם עצמם נקראים על שם הצדק - צדקה, כיצד מצילה הצדקה ממות ומה יוצא לנו מזה, בסיכומו של דבר.
אוצר לא מועיל
"עוד האש[האם יש?!- רש"י] בית רָשע אצרות רֶשע ואיפת רזון זעומה" (מיכה ו,י)
בקריאתו לירושלים("קול ה לעיר יקרא"[פסוק ט]-"להעיר המיוחדת היא ירושלים"[מצודת דוד]) שואל הנביא אותה האם נשאר משהו מביתו של הרשע, מאוצרות הרשע ומהמשקולות איתם רימה אנשים (אפילו הקטנה ביותר). השאלה היא רטורית- אינה מצפה לתשובה, כמובן, אלא באה להראות עובדה קלה להבנה - לא נשאר שום דבר מכל ההשקעה של הרשע באגירת ממון ונכסים, לא ביתו, לא אוצרותיו ואפילו לא הכלים שאיתם אגר את הכסף, הכל נגמר.
ניתן להבין את המושג "אוצרות רֶשע" בשתי דרכים. דרך אחת, והיא הדרך בה הסברנו את הפסוק מספר מיכה, תטען שהאוצרות הושגו על ידי רשעות - במרמה, בכחש ואף גרוע מכך. על פי הבנה זו, הפסוק בא ללמדנו שלא משנה מה נעשה ואיך נשתמש עם הכסף, כסף שהשגנו בדרכים לא כשרות לא יועיל ולא יעזור לנו, כעין מה שמתואר על אדם העושה מלאכה בתשעה באב, ש"אינו רואה סימן ברכה" (תענית ל:).
דרך נוספת להבנת הביטוי "אוצרות רֶשע" הוא כסתם אוצרות, שבעקבות היותם "סתם", חסרי משמעות וערך, נהפכים להיות "אוצרות רֶשע". על פי זה, נסביר את החלק הזה של הפסוק כך: "לא יועילו אוצרות"= "רֶשע", ממון שאינו מנוצל לדברים טובים, אלא רק נאגר, נשמר, זה רשע.
הצלת הצדקה
"וילבש צדקה כשריון..." (ישעיהו נ"ט, י"ז)
לעומת אוצרות הרשע, שאינם מועילים, מוצבת הצדקה. בפסוק בישעיהו הצדקה מגינה(בניגוד להקשר הפשוט בפסוקים שם, וכגמרא בבבא בתרא פרק ראשון), מונעת אסון, ולא יותר מכך. עומדת לנחות צרה ואסון - והצדקה מצילה. בפסוק במשלי הולכת הצדקה צעד נוסף ואף נהיית פעילה, מצילה את האדם.
בניגוד ל"אוצרות רֶשע", הצדקה כן מועילה. מכיוון שעצם הצדקה היא נתינה, יחס, מבט ופעילות לכיוון האחר, היא עצמה גם פעילה ועוזרת, בניגוד לאוצרות, שמהותם שמירה, שנשארות להשמר היכן שהם - ללא תועלת. הצדקה, אם כן, מצילה את האדם מהמוות. נראה, שהמוות שמדובר פה הוא גם המוות הפשוט, הפיזי, וגם המוות הרוחני. אדם שכל חייו מרוכזים בעצמו, בשמירת האוצרות שלו ובנכסיו, ההתייחסות אליו תהיה בהתאם, ללא שום דאגה ויחס. רק יכולתו של האדם לצאת מתחום המצומצם שלו עצמו, ולהבין ולידע את הצרכים של אנשים אחרים, גורמת לו להינצל בעצמו, מחיים של חוסר חיים, של חוסר מעש ופעילות, וכפי שאומרת הגמרא: "כל המתפלל על חברו הוא נענה תחילה".
השאלה המרכזית שצריכה להישאל, היא מה מקומם של האוצרות שלא עושים שום דבר - לא טוב ולא רע. לא מבזבזים אותם על ספרי כפירה, אבל גם לא נותנים אותם לעניים, לא קונים איתם נשק להשמדה המונית, אבל גם לא רוכשים בהם תפילין. מהפסוק עולה אמירה פשוטה: אין ערך, אין תועלת, לסתם אוצרות, והם גם מיוחסות לרשע. על מנת שהכסף יהיה שווה משהו, על מנת שיועיל ויציל ממות גופני ורוחני כאחד, עליו להיות צדקה. צדקה איננה, כאמור, חריגה מהסדר הטבעי של העולם אלא הניהול הפשוט שלו - הענק לאחרים ממה שקיבלת, כי זה הצדק, מכיוון שכך צריך להתרחש. העולם בנוי על כך שאנשים יפעלו בו, שיעזרו לאנשים אחרים וידאגו לרווחתם, שלא יהיה "אדם לאדם זאב" אלא "עולם חסד יבנה".