שלום לכם, רציתי להראות לכם את בעיית הצניעות מהמבט שלי.
כשאני נמצאת ברחוב יש אנשים שרואים אותי וצועקים לי "פרוצה".
חלק לא רוצים להסתכל לכיוון שלי, וחלק שותקים ולא אומרים כלום,
אבל בלב הם חושבים את מחשבותיהם...
מה? אני אשמה בזה? אני אשמה שאנשים שמסתכלים עליי מכנים אותי בכינויים כאלו?
זאת אשמתי שמי שייצר אותי, יצר אותי בצורה שאי אפשר לפספס אותי? אני אשמה בזה?
אני פה כנציגת כל החולצות והבגדים בחנויות.
אני כולה חולצה קטנה שעיצבו אותה בצורה כזאת, עם בד בקמצנות יתר. אני לא בחרתי את הצבע הזועק, אני לא בחרתי את הבד הצמוד וכמובן שלא יצרתי את המחשוף.
אני פרי עבודתם של מעצביי המפורסמים. וחברותי בחנות: החולצות, החצאיות ופרטי הלבוש השונים מתלוננות על אותה הבעיה. תסתובבו בחנויות ותראו עד כמה קשה למצוא משהו צנוע. אני בקושי מכירה חולצות כאלה. יש לי קרובה רחוקה כזאת, אבל היא אחת מאלף. היא חולצה שמיועדת לציבור "השחור" והחזק. מאז שאני מכירה אותה היא נמצאת בהריון תמידי. אני לא מתכוונת לזו שלובשת אותה, אלא לחולצה עצמה. בגלל הבד הרחב שלה נראה כאילו יש לה שישיית חולצות בבטן.
גם בחנויות של "דתיות" תמצאו חולצות וחצאיות לפי צו האופנה. וגם שם לא תמצאו חולצות מספיק צנועות! יש לי חברה שחזרה בתשובה ותפרו לה עוד חולצה מתחתיה, אבל היא עדיין צמודה ומתכווצת בכביסה ואפילו טיפה שקופה.
מאז שקנתה אותי בת אדם (זאת שלובשת אותי) כואב לי כל הגוף מכל המתיחות שעברתי. כשהבת אדם מתכופפת היא מושכת אותי כלפיי מטה שחלילה לא יראו את הגב. כשהיא נמצאת ליד רב או מורה היא מושכת את הפתח של החולצה כלפי מעלה. וכשהיא מרימה את ידה כלפי מעלה היא מושכת אותי כלפי מטה שלא לא יראו את הבטן. היא בעצם משחקת בי. מה, היא לא מבינה שגם לי יש רגשות? אם תמשכו אותי לא יכאב לי? יש לי שכנה שמתה בדיוק ככה, מרוב משיכות. היא נקרעה ובגלל שלא ניתן היה לתקן אותה כך שתיראה שוב טוב, היא נזרקה לפח, לא עלינו. יהי זכרה ברוך.
איני מבינה את בת האדם שלובשת אותי. למה היא צריכה להגיע למצב שהיא כל הזמן מושכת אותי לכל מני כוונים. למה היא לא קונה את הדודה שלי? היא בדיוק כמוני אך במידה גדולה יותר.
לאחר זמן מה שאני ובת האדם שלובשת אותי הספקנו להדק את הקשרים בינינו (אני לא מדברת על הקשר בחגורה שלי) יצא לנו לנהל שיחה קצרה. שאלתי אותה: "למה? אם אני לא צנועה מספיק למה בחרת דווקא אותי? הרי היו לך עוד מאות אפשרויות חוץ ממני? מה יש בי שאין באחרות? " היא ענתה לי שאני צנועה יחסית לאחרות ולאחר ימים ארוכים של חיפוש חולצה, היא פשוט התעייפה. היא הסבירה לי שהיא חיפשה משהו מספיק צנוע, שפה לא יתפוצץ, ששם כלום לא יבצבץ, שלא יהיה צמוד, שהצבע לא יהיה זועק, שהשרוולים לא יהיו חשופים ועוד, ועוד...
היא אמרה לי שלא הייתה חנות שהיא מצאה בה בגדים שעומדים בדרישות.
לכן נאלצה להתפשר ולקנות אותי.
זה מה שקורה היום לרוב הנשים שרוצות לשמור על צניעות. הן מתפשרות. חשבתי שבצניעות אסור להתפשר!
אמרתי לבת האדם שלובשת אותי שתמיד אפשר ללבוש סמרטוטים כאלה, רחבים וצנועים, שמכונים היום "בגדי שק". היא הביטה בי וחייכה. "מה, אסור לנו להיראות טוב? מדוע אנחנו צריכות לכער את עצמנו? אף אחת לא רוצה להיראות מכוערת כל בת רוצה להיראות יפה. אין דבר כזה, בת שהמראה החיצוני שלה אינו מעניין אותה. הרצון להיראות טוב טבוע עמוק בגנים של כל אחת, אפילו אצל בת שנראית מוזנחת. אסור שיהיו לנו בגדים יפים וצנועים? מדוע מי שמעצב את הבגדים לא יכול להתחשב בנסיבות האלה? מדוע הוא חייב לחקות את תרבות המערב? לאנשים שמכנים אותנו בשמות ומגבילים אותנו כמה שיותר בבגדים, אני רוצה להציע שינסו פעם אחת למצוא בעצמם בגד שעונה לדרישות שלהם. אבל בגד שיראה טוב או לפחות אנושי ולא כמו סמרטוט או בגד נזירות. אנחנו תמיד יכולות לכסות את עצמנו כמו הערביות אבל זה מה שהם רוצים!? מה איתנו, הבנות שרוצות להראות נורמאלי ובאמת משתדלות למצוא בגדים צנועים. לפני שהמבקרים אותנו אומרים משהו, כדאי שיבדקו אם הבגדים התואמים את הדרישות שלהם אכן קיימים. אנחנו יודעות עד כמה הם נדירים. אולי כדאי שיגייסו מעצבים/מעצבות שיעצבו בגדים לפי הדרישות שלהם."
הקשבתי לכל מילה ומילה שהיא אמרה ונדהמתי... מעולם לא חשבתי שלנשים באמת יש רצון להיות צנועות אך אין להן מספיק אופציות אחרות. אני בסך הכול חולצה שהיום מתפשרים עלי ומחר יתפשרו על חולצה פחות צנועה ממני. לדבר לא יהיה סוף והרחוב ימשיך להראות כמו שהוא ניראה היום. כחולצה קטנה ואבודה אני מתחננת, התחילו להתנגד ולבקש שיעצבו אותנו בצורה נכונה ולא כפשרה!
קדימה למרוד! להזיז דברים...
תחשבו על מה שאמרתי
שלכם חולצי חולצה אדומה וצמודה...