יגון כללי אחז באומה עם הריסת אוסישקין. העשבים השוטים חיללו את קבריהם של הורי ראש העיר, וכל התקשורת נזעקה כנגדם. אך לצד הגינוי התקיף למעשי הקיצוניים, גם כלי תקשורת מיושבים בדעתם השתתפו בהספדים לנוכח חורבנו של המוסד המפואר. הגדיל לעשות הקריקטוריסט של עיתון "הארץ", שהשווה את חורבן אוסישקין ביום י באב, לחורבן בית המקדש שצוין יום קודם לכן.
ומה בסך הכול קרה? עקב שיקולים הנדסיים, עירוניים וכלכליים, נהרס מתקן ספורט גרוע של קבוצה בינונית. גלי ההדף האדירים של האירוע הזה משאירים לדמיוננו לשער אילו השלכות היו יכולות להיות לפגיעה בקודש הקודשים האמיתי של האומה הישראלית - היכל הספורט נוקיה ביד אליהו. עצם הכינוי "היכל הספורט" כבר מעלה את מתקן הכדורסל והפסטיגלים הזה לדרגה של קדושה. והרי זה אחד הסימנים המובהקים ביותר לניוון התרבותי של החברה הישראלית.
בספורט עממי יש ערך רב. אבל ספורט מקצועני הוא בסך הכול בידור. אין בו שום תועלת ממשית. בימים עברו, נלוותה לקבוצות הספורט גם אשליה של הילה אידיאולוגית. היום ברור שהכול ביזנס. אין יותר סמלים ואין אידיאולוגיה. שחקן הדגל של בית"ר יעבור מחר להפועל, אם יציעו לו עשרה דולר יותר. מה מחר? היום. עכשיו. ובעצם, למה שלא יעשה זאת? הכול ביזנס, והכול בידור. גם בידור הוא לגיטימי - כל עוד מבינים שאין בו ערך ממשי. אבל החברה הישראלית כבר מזמן שכחה זאת.
| |
קראתי פעם ראיון עם אחד ממנהיגי האוהדים הקיצוניים של קבוצת כדורגל מצליחה. הוא סיפר בגאווה שהוא בעצם לא רואה את המשחקים, כי הוא עומד עם הגב למגרש ומארגן את השירה של האוהדים. זוהי ההקצנה המגוחכת ביותר של ההתמכרות לספורט, הקצנה שמוכיחה בבירור שהמשחק עצמו הוא בכלל לא הנושא כאן. המשחק הוא רק הזדמנות לבילוי בשביל האוהדים.
מיעוט מקרב אוהדי הספורט מחפשים את הבידור בעצם ההנאה האסתטית מן המשחק. באופן תיאורטי, רבים יכולים ליהנות מעצם הצפייה במשחק ספורט מקצועני. אך אוהדי הספורט רוצים גם מעורבות נפשית. לכן הם יעדיפו לראות משחק של אליצור נווה תרצה - אם זו הקבוצה שהם מעריצים - ולא את אליפות הNBA. למעשה, הנושא כאן אינו השחקנים ואינו הקבוצה, אלא מילוי צורך פנימי של האוהדים. האוהדים רוצים לאהוד. הם בוחרים - באופן שרירותי לחלוטין - קבוצה, ומתמכרים להערצתה. באותה מידה היו יכולים להעריץ אפרסקים, או את הירח. או את אלוקים.
אין ספק שהספורט המקצועני משמש בישראל כתחליף לדת. הוא נותן לאנשים מעורבות רגשית, כאשר הם מרגישים בחסרונה. את כל האנרגיה הרגשית שיכלו להשקיע בעולמות רוחניים מלאי ערך ומשמעות, הם משקיעים בהערצה סתמית של ספורטאים בינוניים.
כשהרסו את אולם אוסישקין, ראיתי אנשים בוכים. אני מאמין להם שהדמעות שלהם היו אמיתיות. הבכי הזה עצוב בעיניי הרבה יותר מאשר ההריסה עצמה; הוא מראה עד כמה איבדנו פרופורציות.