שנתיים חלפו ואין צורך להזכיר מה מצבם של המגורשים שבימים אלה, בו אמורים היו להכנס אל בתי הקבע שלהם, הם יוצאים למאבק על קיומם ופרנסתם.


גם אם כרגע תוכנית התכנסות נראית דמיונית, ואפילו אם ראש הממשלה אומר כי היא "לא עומדת על הפרק", ריחה עדיין נישא באוויר ורק לאחרונה הועלתה ע"י המשנה לרוה"מ רמון. חשוב לזכור כי המצב בשטחי יהודה ושומרון עלול להתהפך מהקצה אל הקצה. או אז המודל של בריחה במקום התמודדות יפעל בצורה חזקה פי כמה. כפי שכבר נוכחנו לדעת, ברגע הראשון שמישהו יעלה את ההתכנסות ברצינות ויפתח במהלכים אמיתיים לביצועה אף אחד לא יוכל לעצור אותו. בל נשכח גם את האפשרות של מו"מ שכבר היום אולמרט דוחף לכיוונו, שגם במסגרתו יעקרו חלילה ישובים לטובת מדינה פלשתינית.


במילים אחרות, אם בהסכם ואם במהלך חד צדדי התוצאה תהיה זהה. עשרות אלפי אנשים נשים וטף יגורשו מבתיהם. אלא שמצבם העגום של מגורשי גוש קטיף יראה כחלום וורוד לעומת הצפוי למגורשי העתיד.

האמונה לפיה המדינה הישראלית תדאג למגורשים העתידיים, תפצה אותם ותדאג לשיקומם הראוי, איננה אלא אמונת הבל תמימה. נניח שהמדינה אכן רוצה לדאוג לפליטים, הרי "מבצע" גירוש מסובך שכזה כרוך בעלויות כספיות אדירות , כח אדם מיומן ומתן מענה לאינסוף בעיות לאורך זמן. למדינה אין כאלה משאבים זמינים וארה"ב כבר הודיעה בעבר שלא תסייע. הממשלה לא מצליחה להתמודד כראוי כבר שנתיים תמימות עם כ-8,000 מגורשים. איך תתמודד עם עשרות אלפים?


מצבו של המתנחל של היום משול במידה רבה ליהודי הגלותי של פעם, גם אם נדמה לו שהוא אזרח ישראלי שווה זכויות. הוא יכול לשיר את ההלל ביום העצמאות בקול תרועה ולהניף את הדגל הישראלי הכי גבוה שרק אפשר, אבל זוהי אזרחות תעתועים.


את המתנחל אפשר לגרש מביתו בכל רגע נתון. אין לו זכות קנין ולא זכויות אזרח. הוא נתון באורח תדיר להסתה, פרובוקציה ולדמוניזציה בעלת ניחוח אנטישמי. העם הישראלי שמוחו נשטף בגלי השנאה כבר שלושים שנה, אדיש למצוקותיו. אמנם גם אנשי שדרות והנגב זרוקים לגורלם, אלא שהמדינה הישראלית לפחות משדרת כלפיהם סמפטיה, לא מציעה לגרש אותם מביתם ולא מאשימה אותם בכל חוליי החברה במדינה. ערבי שזכויותיו נחמסות יכול להתלונן בפני בג"צ ואף בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. המתנחל שינסה לעתור לבית הדין בהאג יתקל במענה בנוסח "אוכלוסיה כובשת לא יכולה לקבל זכויות". את בג"צ כולם מכירים.


ישובים חילופיים בגושי התישבות? בטח. זו איננה אלא "עבודה בעינים". גם אם תהיה למדינה הישראלית איזושהי כוונה אמיתית, סביר להניח שבגצי"ם עם רוח גבית של התנגדות בעולם ובישראל ימנעו את הדבר בטענה של פגיעה באדמות בערבים וספוח בלתי חוקי.


גם "ישוב מחדש" בנגב ובגליל יתקל בקשיים. דמיינו בעיני רוחכם את השמאל הישראלי צורח איך בונים ישובי פאר ו"וילות" למתנחלים כשלעיירות הפתוח אין תקציבים ועוד על חשבון שטחי טבע. זוכרים את חולות ניצנים?. קרוב לוודאי שגם הבדואים בדרום והערבים בצפון יקימו קול זעקה. התוצאה תהיה עשרות אלפי פליטים שישוכנו אולי בבלוקים בעיירות פתוח בפריפריה הרחוקה או במחנות זמניים לתקופה ארוכה, מנותקים ממקורות פרנסה ואפשרויות שיקום.


הלקח המרכזי ממצב מגורשי גוש קטיף וצפון השומרון הוא: "אל תאמינו למדינה" במקרה הרע היא מעונינת לדרוס למעוך ולרסק נפשית וכלכלית את ציבור מתישבי יו"ש. במקרה הטוב היא איננה מסוגלת לתת מענה. לכן יש להפסיק לחשוב ולצפות ליחס הוגן כי הוא לעולם לא יתקבל, ומוטב להכיר בזה ולהתחיל לדאוג למתישבים כבר מעכשיו.


לאחרונה נבחרה הנהגה חדשה למתיישבי יו"ש. על ההנהגה הזו להתכנס מעכשיו באופן מסודר, להפיק לקחים ממצב מגורשי גוש קטיף ולמצוא פתרונות מעשיים ומתוקצבים לכל בעיה עתידית. יש אמנם לדרוש מהמדינה את מה שהיא חייבת לתת, אבל אסור בשום פנים ואופן לסמוך עליה!


הצעד המעשי הראשון הוא הקמת קרן בינלאומית של נדבנים יהודים מרחבי העולם במיוחד למטרה זו של שיקום עתידי של עשרות אלפי הפליטים שקרוב לוודאי יושלכו לגורלם במחנות עקורים . אבל עוד לפני הצעד הזה יש להשתמש בקרן כזו לשיקומם של אלה שכבר גורשו וכבר שנתיים נאבקים בשיניים על פרנסתם, כבודם, שלמות משפחותיהם ועתידם.