"ושמע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה" (משלי א, ל"ג)
אדם השומע לדברי החכמה ("עד כאן דברי החכמה"- אבן עזרא, וכן במצודת דוד) ישכון באוירה בטוחה ושאננה, ללא חשש מפחד ומרעה. בקטע הבא ננסה לברר מה פשר הביטויים "ישכון בטח" (ושמא ישכון בטח ושאנן, אלא שאין זה מתאים לטעמים) ו"פחד רעה", מדוע ה"שומע לי" יהיה שאנן, וכיצד פסוק זה מסכם את פרקינו.
בטח שומע
"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" (דברים ל"ג, כ"ח)
בברכת משה לבני ישראל בסוף ימיו, פונה משה לכל שבט בפני עצמו ומברכו. את הברכות מסיים משה בברכה כללית לכל עם ישראל, ובתוכה פסוקינו אנו. משה מברך/מאחל/צופה שעם ישראל יזכה להיות בטוח ובודד, בארץ מבורכת וטובה. בפסוק זה השוכן בטח, המצוי בבטחון וחסר בעיות עם אויביו, הוא גם בודד. אמנם, הבדידות הזו איננה נשמע כמשהו שלילי אלא כברכה(רש"י: "עין יעקב-כעין הברכה שברכם יעקב"), כדבר טוב.
בפסוק במשלי בו אנו עוסקים, השתנה היחס מרבים (תהרגם, תאבדם) ליחיד(ושומע). נראה לי שישנם שני סיבות למעבר בין רבים ליחיד. ראשית ניתן לומר שהסיבה לכך היא בהשתכנות בטח. כמו שישראל ישכנו בטח לעתיד לבוא, דבר שיגרום להם להיות בודדים פשוט מפני שלא יהיה צורך בהתאגדות, בהגנה, כך גם השומע לחכמה לא יהיה זקוק לחברתם של אנשים אחרים, מפני שהוא יכול לספק את צרכיו ובטחונו האישי בעצמו. הסיבה השניה היא טכנית, מעשית. עד עכשיו היה מדובר על אנשים שאינם שומע בקול החכמה, שלא הולכים בדרכיה או מנהלים את מעשיהם בחכמה. כעת, בפסוק האחרון בפרק הראשון, חזרנו לתאר אדם שכזה, אדם השומע לחכמה. למצער, מסתבר שיש כמות רבה יותר של אנשים המעדיפים ללכת בשרירות ליבם, שחפצים בהתגלות ליבם ולא מוכנים להאזין לקולות מבחוץ, מאשר אותו מספר מועט של אנשים ששומעים לחכמה. נראה, ש2 הסיבות שנמנו לעיל קשורות זו בזו. אדם השומע לחכמה אכן לא יצטרך דבר מאנשים אחרים, יהיה לו את הביטחון שלו ואת מגדל השן שלו, אבל התוצאה של דבר זה תהיה חכמה שתהפוך לנחלת יחידים בלבד, ול"המון העם" יהיה פשוט הרבה יותר לא לשמוע את החכמה.
מצד אחד אנו רוצים חכמה עצמאית, שמעניקה לבעליה השקט ובטחה, ומצד שני אין לנו רצון לצמצם את החכמה כך שתחיה את בעליה ותו לא. לכאורה אין פה סתירה, שכן ניתן לגרום לחכמה להשאר עמוקה ונכונה ועם זאת להגיע לכל אדם. אמנם, יש פה 2 בעיות, האחת טכנית והאחת מהותית, שבשורשם אחד הם.
הסיבה הטכנית היא פשוטה: ע"מ להגיע לציבור רחב, ע"מ להפתח לקהלים נוספים, על החכמה לוותר על כמה אמירות לא פופולריות, או קשות מדי להבנה, ולרדד את המסרים שלה. בנוסף לבעיה זו, קיימת בעיה מהותית: חכמה הבנויה לקהל רב ולא למספר מועט של שומעי לקחה, תהיה בנויה ממשפטים ואמירות שמכוונים לעולם הרחב, ולא למספרי יודעי ח"ן. אדם הכותב ספר שיעורים בגמרא, דרך משל, יכול לכתוב זאת ל2 קהלים שונים: ללמדנים ולכל עמ"י. כאשר יכתוב ללמדנים, לא רק שלא יצטרך להסביר את המושגים והמילים הקשות, אלא גם יפנה בצורה שבה הוא מבין הכי טוב, כך שיוכל לדייק ולהסביר את תובנותיו בצורה הבהירה והנכונה בעניו ביותר. ועוד נחזור לשאלה זו בהמשך.
מפחד משאננים
"ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד" (ירמיהו מ"ו, כ"ז)
שאנן מבטא, כך נראה, את היכולת להרגיש בטוח, לחיות את החיים בנעימות וברוגע, ללא טרדות חיצוניות. אדם השומע לחכמה, אומר שלמה, יזכה להיות שאנן, מהאפשרות של פחד מפני רעה. ראוי לציון, שהאדם יגע למצב כזה, שכבר לא מפירה את מנוחתו אפילו הפחד מפני היכולת שיקרה דברים רעים.
אדם המקשיב, המאזין, לדברי חכמה, לא היה לו שום סיבה לחשוש מפני מציאות של פחד. ייתכן, כך נראה, שיגיע מצב שיצדיק פחד, או שתגיע עת הרעה, אבל לאחר שהאדם למד להיות שקט ושאנן, לאחר שהאדם הבין שאין סיבה לחשוש ממציאות הפחד, כבר לא יגיע המחריד. לאחר שאדם הפנים שאין שום סיבה שהאדם יחשוש מפני האפשרות שיאלץ לחשוש, שאין הגיון שבנתינה לפחד לנהל את החיים, ממילא לא יגע אף אחד להטריד ולהחריד.
מה הפיתרון? הפתרון, שנראה לי שמוצע בכל הפרק הראשון שאנו עומדים בסיומו, מבוטא בפתיחת פסוקינו: "ושומע לי". שלמה המלך מנסה ללמדנו, שמה שאנו צריכים לעשות הוא פשוט מאוד: לפתוח את האזניים, לתת לחכמה, הקיימת בכל מקום בעולם, להכנס בנו. לא לחסום אותה, לא להתנגד: ללמד עצמינו את היכולת להקשיב לעצות ולתובנות של אנשים אחרים, לפתח את היכולת להרגיש ולחוות את מה שאנו לומדים ורואים. בסופו של דבר, מזכיר לנו שלמה, היכולת להפתח לחכמת שאין מקורם בנו, החיפוש לא רק אחר :התגלות ליבו", גם יובילו אותנו, בסופו של דבר, למצב האישי הטוב ביותר. שנזכה.