"יש לי יום הולדת השמחה רבה" מנגנים ילדים רבים ביום הולדתם, כשהם מוקפים מעגלים מעגלים של חברים ומשפחה, מעוטרים בזר פרחוני ועוטים בגדי לבן. הם מונפים בכסא, כמספר שנות חייהם ועוד אחת לשנה הבאה וכמובן נושפים בחזקה בנרות המרצדים על עוגת יום ההולדת שאמא אפתה, ברוב טוב, לכבודם.


לא רק ילדים רכים אוהבים יום הולדת גם המבוגרים שבינינו ששים ביום הולדתם ומצפים שחברים ובני משפחה ינעימו להם ביום חגם או יפתיעו אותם בזר פרחים ובמתנה מקורית, אולי אף יביאו איזה מכר רחוק למסיבת הפתעה. יש שיעדיפו ד"ש ברדיו, יש שירצו ארוחה מפנקת במסעדה, אחרים יעדיפו הליכה שלווה על חוף הים או איזה ספר יוקרתי עם הקדשה ראויה.

ברם, כולנו שוכחים שיום ההולדת שלנו הוא בעצם יום היולדת. ביום הזה ממש לפני מספר שנות הולדתנו ישבה אמא של כולנו על המשבר, היא התייסרה וכאבה, התאמצה והתפתלה, ביום הזה ממש היא הכניסה עצמה לסכנת נפשות, ממש, כדי שאנו נבוא לעולם. אך בטעות, כנראה, אנו חוגגים לעצמנו במקום לאמנו.

יום ההולדת זה היום בו צריך לומר תודה גדולה לאמא ואולי אף לערוך לה מסיבת הפתעה חגיגית, זהו יום הלל והודיה לאמא ולריבון העולמים שהשגיח שכל התהליך המייסר הזה יעבור בשלום. את יום ההולדת יש להסב ליום היולדת ולתרגם את החגיגה האגואיסטית ליום תודה עמוקה לזו שהביאנו עד הלום. במקום לצפות ממנה לפינוקים והפתעות יש לרתום את עצמנו להכרת הטוב במובנה המלא והחי. לא לפזר לעצמנו שושנים אלא לאוספם לזר עם הקדשה חמה לכבודה של אמא. מזל טוב, עד מאה ועשרים!