דון קישוט / יהונתן גפן
תשים את השריון בתוך תיבה
כבר לא מתים יותר מאהבה
לדולצינאה יש שיער שיבה
וכל הגיבורים הלכו אל הצבא
פזמון: דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל-כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק, אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט
תשתול כמה חבצלות בגן
ותשלם את המיסים בזמן
המלך מת ועל כתרו נפל
וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל
פזמון...
סנשו פנשו לדרכו הלך
וכל האבירים קנו אקדח
תהיה רגיל ואל תהיה גיבור
כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור
פזמון...
מי זה דון קישוט?
כמעט ואין אדם שלא מכיר את דון קישוט גיבור ספרו האלמותי של מיגל דה סרוונטס שנכתב ב-1605 (תורגם ע"י ח. נ. ביאליק, אמנם מדובר בתרגום ארכאי אבל בעל קסם משלו). דון קישוט הוא אדם שקרא יותר מדי סיפורים על אבירים, ואם להשתמש בפרפרזה על ביטוי מוכר "חי בספר". דון קישוט, מלווה במשרתו הנאמן סנשו פנשו נע ברחבי הארץ במטרה למצוא את ההרפתקאות עליהן קרא בספרים. במקום שאין הרפתקאות דמיונו הפורה פיצה על כך: סוסה עלובה הופכת לסוס אבירים מדהים, בת איכרים פשוטה הופכת לגבירה דולצינאה וטחנות רוח הופכות לענקים מסוכנים. דון קישוט הפך עם השנים למושג של תמימות, חולמנות ולניתוק כללי מהעולם הזה ומהבליו (אם לצטט משיר אחר: "דון קישוט אל תהיה כל-כך תמים בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים").
ניתוח השיר
כאשר קוראים את השיר בעיון מתעוררת סתירה בין הבתים לפזמון. הקו המרכזי העובר כחוט השני בכל הבתים הוא הזמן החולף, ההתיישנות וחוסר הרלוונטיות של הערכים בהם דון קישוט האמין: "כבר לא מתים יותר מאהבה", "המלך מת ועל כתרו נפל" (בעצם שלטון היחיד הפיל את עצמו), "וכל האבירים קנו אקדח" ועוד. היינו מצפים שהפזמון יגיד לדון קישוט שלא צריכים אותו בעולם כזה. להפתעתנו הפזמון אומר דבר שונה לחלוטין: "דון קישוט אתה יכול לנוח יש כל כך הרבה טחנות רוח אתה לא תספיק, אתה לא תספיק, אתה לא תספיק דון קישוט" - עפ"י הפזמון דון קישוט לוחם מלחמה אבודה, מלחמה שבה הוא אף פעם לא יוכל לנצח. יוצא אם-כן שהבתים של השיר מדברים על עולם שהזדקן ועל דון קישוט שנישאר צעיר, לעומת הפזמון שבו העולם הוא אותו עולם והמלחמות הן אותן מלחמות אבל דון קישוט עצמו כבר לא יכול להתמודד איתן.
מי הוא המדבר בשיר? הציניקנים שבדורנו? הפסימיסטים? למה כשאנחנו קוראים את דון קישוט אנחנו צוחקים? הרי מדובר בטרגדיה.
לא, לא מדובר בטרגדיה!!! עצם ההסתכלות על הסיפור כטרגדיה לא טובה יותר מהסתכלות על הסיפור כקומדיה. מי אנחנו שנרחם על דון קישוט?! אנחנו מרחמים מאותה סיבה שאנחנו צוחקים - אנחנו לא מתחברים למעשיו של דון קישוט. אם דון קישוט היה קורא את הספר הוא לא היה צוחק, גם לא מרחם, הוא היה גאה במעשים הללו. במקרה הטוב הוא היה מניח אותו בצנעה ומתרחק עם סומק בלחייו ושמץ של גאווה בעיניו. השיר הוא הקצנה של כל אחד מאיתנו. כל אחד שמחייך כשהוא רואה אדם לבוש לבן שקורא לעצמו משיח, כל אחד שמסתכל ברחמים על אדם סכיזופרן שבטוח שכולם רוצים להרוג אותו.
אנו מגלים שלא רק שיש סתירה בין הבתים לפזמון אלא שישנה סתירה גם בפזמון עצמו. בשביל דון קישוט טחנות הרוח הן לא טחנות אלא ענקים, כיצד הוא יכול להפסיק להילחם בענקים?
בהבנת הסתירה הפנימית פתרנו את הסתירה הכללית: המשורר אומר שכיום לא חייבים להילחם בענקים מותר להניח להם לחיות את חייהם בתור ענקים. אותה הבנה גם תגלה לנו את כוונת המשורר: כשם שדון קישוט לא יכול להניח לענקים למרות שיש כ"כ הרבה, כך הוא לא יכול לשים את השריון בתוך תיבה ולשלם את המיסים בזמן.
בתחילה, כשקראנו את השיר היינו יכולים לשאול האם צריך לוותר על החלומות, על הקרבות שנראים אבודים מראש? היינו יכולים לצטט כאן אין ספור קלישאות "רומא לא נבנתה ביום אחד", "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד קטן" ולהביא דוגמאות לאנשים שנלחמו כנגד כל הסיכויים וניצחו.
אבל כעת אנחנו מבינים את השיר ואת דון קישוט קצת יותר טוב ולא נרד לרמה של קלישאות. נרכב על הסוס יחד עם דון קישוט, האדם ולא המיתוס, לעבר השקיעה, על כתפנו מוטל כידון ומשמאלנו סנשו פנשו על החמור. מאחורינו, אם נתאמץ נוכל לראות בזווית העין, נצבעות בצבע אדום של שקיעה ושל דם גופות הענקים. לפנינו דרך לא נודעת ובליבנו האמונה שיש כל-כך הרבה...