פתיחה
אנו נמצאים כעת בעיצומם של ימי בין המצרים, ובאופן חד-פעמי נחרוג ממנהגנו ולא נתעמק בסודות שטומנת פרשת השבוע, אותם מגלה לנו מדי שבוע ר צדוק. ימי בין המצרים מתאפיינים במיעוט שמחה, יש שלא מתגלחים, לא שומעים מוסיקה, לא מתחתנים וכו. במהלך שלוש השבתות של בין המצרים קוראים הפטרות מיוחדות לימים אלו שאינן קשורות לתוכן הפרשות, וגם בשבע השבתות שאחריהן מפטירים בהפטרות הנחמה מספר ישעיהו (שבע דנחמתא), ומאותו הקשר של שינוי התוכן בהפטרה, ראיתי לנכון לעיין הפעם באווירת ימים אלו העולים מדבריו של ר צדוק, ולאו דווקא בפרשת השבוע, וה הטוב יעזור בעדנו.
המלך בשדה
ר צדוק פותח את דבריו בציטוט של המגיד ממעזריטש:
"איתא בשם הרבי ר בער זצ"ל על פסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים. פירוש: כל רודפי ה, שרודף אחר השגת התגלות ה יוכל להשיגה ביותר בין המצרים, כמשל המלך שאיננו בביתו - יש ביכולת להגיע אליו בנקל יותר"
המגיד ממעזריטש מגלה לנו סוד הטמון בפסוק ממגילת איכה: אל תקרא רודפיה אלא רודפי ה. כל החפץ להגיע אל הקב"ה ולהתעלות במעלות היראה ואהבת ה - שידע שימים אלו מסוגלים להתעלות, ממש כימי חודש אלול, שעליהם משל "המלך בשדה" הידוע, שקל יותר להגיע אליו כשהוא נמצא בין האנשים בשדה, מאשר בזמן רגיל כשהוא מאחורי קירות חזקים ושערים נעולים, אז הגישה אליו מסובכת יותר.
מהו עניינם המיוחד של ימי בין המצרים? ר צדוק ממשיך:
"והעניין הוא כי כ"ב ימים שבין המרים הם נגד כ"ב אותיות התורה שעברו ישראל אז, כדאיתא במדרש איכה שהקינות שהם מא ועד ת על רמז זה. וי"ז בתמוז הוא נגד אות א שבו נשתברו הלוחות המתחילים באות א - אנכי. ותשעה באב הוא כנגד ת - על שם תם עוונך בת ציון, ששפך חמתו על עצים ואבנים"
ר צדוק מגלה לנו סוד הקשור לייחודם של ימי בין המצרים המסוגלים כאמור להתעלות רוחנית. בשלושת השבועות הללו, הכוללים עשרים ושניים ימים, ישנו תפקיד מסוים לכל יום ויום. ראשית, כל יום מייצג אות אחרת מעשרים ושתים אותיות הא"ב העברי. שלושת השבועות כמכלול מייצגים את כלל האותיות שנכתבה בהן התורה, ובתוכה גם המצוות שנכתבו אף הן בכל האותיות הללו, ועליהם עברו בני-ישראל, כביכול על כל אות ואות. כל יום מימי בין המצרים מייצג לנו שלב בתיקון, לפי אות מיוחדת הנרמזת בהקשרו של אותו היום. י"ז בתמוז, היום הראשון, מייצג את אל"ף, האות הראשונה: באותו היום נשתברו הלוחות, הפותחות באות אל"ף, אנוכי. היום האחרון, תשעה באב, מייצג על אותו המשקל את האות האחרונה, ת"ו, על שום הפסוק שמסמל את החורבן לחלוטין - תם עוונך בת ציון - לאחר שנחרב בית המקדש בעקבות חמתו של הקב"ה על חטאי עם ישראל.
המצרים
לכאורה, היינו מצפים בדיוק להפך - שדווקא בימים אלו, שמסמלים את עוונות בני-ישראל בכל צורה ואות אפשריות, לא כדאי "להתעסק" עם הקב"ה, ועדיף לא לנסות להתעלות, בבחינת "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" - אתם מגיעים להתעלות בעוד שימים אלו מזכירים לי את ההפך הגמור לחלוטין. גם בהלכה אנו מוצאים הלכות הדומות לאותו הלך רוח:
משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסויד ומכויר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד...וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם; וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אישה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין...ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן. וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: אם אשכחך ירושלים וגו אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהילים קלז, ו).
(שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס א,ב)
מדברי השו"ע עולה על כל השנה, שאנו אמורים לא לשמוח בלשון המעטה כי בית מחמדנו ותפארתנו נתון לזרים, ועירנו ירושלים עדיין חרבה. האזהרה המיוחדת על ימים אלו של בין המצרים - רק מחזקת את העניין שבימים אלו יש יותר עניין של שמירת מרחק מהקב"ה, יותר מאשר התקרבות בכל מחיר. מדוע, אם כן ר צדוק מציע לנו להתקרב אל ה ביותר ודווקא בימים אלו? נתבונן בהמשך דבריו:
"וזה לשון בין המצרים - כמיצר מכאן ומיצר מכאן, שאין להסתר התפשטות לא קודם המיצר וגם לא אחר תשעה באב, שכבר נתקן ונשלם הכל דייקא בימים הללו בתוך ההסתר"
ר צדוק חושף טפח נוסף במשמעותם העמוקה של ימי בין המצרים. המצרים האמורים, הם לא רק במשמעות של צרות, י"ז בתמוז וט באב, אלא במשמעות של גבולות. מֵצֶר הוא גם שכן. ימים אלו אוצרים את כל בחינות ההסתר, החטאים והפורענות מהם. לפניהם, וגם לאחריהם אין את העוצמה השלילית של ההסתר כמו בתחום של הימים הללו. ודווקא בתוך ההסתר, בתוך השליליות - דווקא שם ראוי להתבצע התיקון, כדי שלאחר אותה התקופה - תהיה בחינת התיקון וההשלמה מלאה. כביסוס לדבריו מביא ר צדוק ראיות היסטוריות:
"כמו שראינו שדייקא אחרי חורבן הבית התחיל התפשטות והתרבות התורה שבעל-פה על ידי התנאים והאמוראים שעמדו אחר זה דווקא"
בשפה שלנו, אנו קוראים לזה ירידה לצורך עליה. הייתה תקופה של פורענות, של שמד, אך ברגע שהיא נגמרה החלה פריחה עצומה. לאחר שהגענו לגבול של הפורענות - הפורענות פסקה, והחלה תקופה טובה של התפשטות התורה בימי התנאים והאמוראים, אפילו יותר מתקופת הבית.
ירידה לצורך עליה
ר צדוק טוען בדבריו שבסופו של דבר, ימים אלו וההסתר שיש בהם רק מקדמים אותנו לקראת הקב"ה. בסוף דבריו הוא אומר:
"כי ע"י הריחוק וההסתר נצרך אחר-כך להחזיק במקום גבוה יותר למעלה"
אדם רגיל ירא את העתיד הלא ידוע, בטח ובטח כאשר יש לפניו מכשולים וקשיים המונעים ממנו להגשים את מטרותיו העתידיות. כשאנו מדברים על עם ישראל כאומה, כשהיא בבחינת אותו האדם הירא את העתיד, יכול להיות שיבוא העם לידי ייאוש מהגאולה העתידית. אנו נמצאים בתוך תקופה של חושך, של הסתר, ועתידנו לפי אותה שיטה של ייאוש גם הוא לוט בערפל.
כאן בדיוק נכנסים דבריו של ר צדוק: אסור להתייאש מהצרות והקשיים התוכפים אותנו במהלך הזמן. להפך - ההסתר והקשיים הם כלים שעלינו להשתמש בהם כדי להגיע רחוק יותר בעתיד. ההסתר הזה תחום בתקופה מסוימת בשנה, ויותר מכך, תקופת החורבן בכל עוצמתה גם היא כבר פסקה. אמנם פקדו את העם אסונות גדולים כדוגמות גירוש ספרד, מסעות הצלב, השואה ועוד כהנה וכהנה, אך מדהים לראות את דבריו של ר צדוק מתקיימים גם בימינו. מתוך החורבן הגדול שהמיטה השואה על יהדות אירופה צמחה מדינת ישראל, ומתוך גירוש ספרד גדל עוד יותר לימוד התורה במקומות אליהם הגיעו החכמים הספרדים. אותן צרות, התחומות בזמנים קבועים לא יכולות להתפשט יותר ממה שהם היו, כשם שאותם ימים קשים של בין המצרים מוגבלים בזמן מסוים וקבוע לאורך השנה.
נצטט שוב את דבריו של ר צדוק: כי על ידי הריחוק וההסתר נצרך אחר כך להחזיק במקום גבוה יותר למעלה. יהי רצון שנראה בבניין בית המקדש במהרה בימינו ובקיבוץ גלויות לארצנו, מתוך ההרס נראה בניין, ומתוך ההסתר נצא לאור גדול, אמן כן יהי רצון.