"ויאכלו מפרי דרכם ומִמֹעֲצֹתיהם ישבעו" (משלי א, ל"א)
האנשים ששנאו דעת ולא בחרו ביראת ה, שלא רצו את העצות ואף נאצו תוכחות, הם יאכלו מהפירות של דרכם הנלוזה, ויהיו שבעים מהמועצות שלהם. בקטע הבא ננסה להבין את משמעות הביטוי פרי דרכם, את הכוונה העומדת מאחורי המושג "מועצותיהם", ואת הסיבה שהפסוק מתאר את אותם האנשים כאוכלים ושובעים מהם.
יאכל פריה
"נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדֹניו יכבד" (משלי כ"ז, י"ח)
האדם השומר על התאנה, לו ראוי לאכול את פריה. האדם השומר על אדוניו, הוא הראוי לכבוד. במבט ראשון הסיבה לכך היא מדין שכר של מידה כנגד מידה, שמכיוון ששמר על האוכל ודאג שלא יאכלוה יזכה הוא עצמו לאכול ממנה, שמכיוון שהוא שמר על כבוד אדוניו וקיבל את מרותו, יזכה הוא לכבוד משלו. אמנם, נראה שלענין הנקרא "מידה כנגד מידה" שורשים עמוקים יותר מאשר שכר שמתקבל על מצוות ומעשים טובים. כאשר [לשם הדגמה] אדם מעביר זקנה את הכביש(ולאחר מכן, כשמגלה שאיננה צריכה לחצות אותו כלל - מחזיר אותה חזרה), הוא מוכיח שיש לו כבוד/קשר לצרכיהם וייחודם של אנשים מבוגרים, שהוא מכבד ומוקיר את הדור שמעליו. אדם כזה ראוי שיקבל חיים ארוכים, מכיוון שהוא ידע להעריך אותם. לכן נקראת התוצאה הזו אכילת הפרי, מכיוון שזו התולדה של מעשיו הטובים, שהוא אדם היודע להעריך ולכבד את התאנה, אז אין יותר נכון מלתת לו את פירותיה, את תוצאותיה.
בדרך ההפוכה בדיוק, הולך האדם שפרע את העצות ולא אבה לתוכחות. בצורה פשוטה, מקבל גם הוא מידה כנגד מידה, רק לחובה ולא לזכות. אם אדם לא קלל את מי שבא לעזור לו, הוא יקבל מנה אחת אפיים כשהוא באמת ירצה את אותה העזרה. אם אדם שנא דעת, היא ממילא לא תבוא לעזרתו. ניתן להסביר, כפי שראינו אצל נוצר התאנה, שזה גם מתאים לו. אם אדם לא רוצה דעת, לא מרגיש מקושר לעזרתה של החכמה, הוא מוכיח בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את חוסר רצונו בתמיכה כל שהיא מבחוץ. על כן, כשמגיע השעה שהוא אכן זקוק לה, אין לו את היכולת להבין איך נפתחים לתובנות אחרות שאינם שלו, איך מרגישים את הדברים שאחרים אומרים לי. אנשים כאלה אכן אוכלים "מפרי דרכם", מכיוון שזו התוצאה הטבעית של פעולותם, של כל דרך התנהלותם.
שבע מעצות
חלקו השני של הפסוק נראה כחוזר על מה שנאמר בתחילה. אותם אנשים שאכלו את תוצאות דרכם הנלוזה, "יזכו" גם לקבל מההשלכות של ההתיעצויות שלהם. על פי הסבר זה, נאמר שמועצותיהם הם המעשים הרעים שהחליטו עליהם ביחד, כגון אי ההקשבה לחכמה וחוסר הרצון לקבל תוכחות, ואת המושג "ישבעו" נפרש כעונש רציני מאוד.
בכל אופן, ניתן להציע פירוש נוסף לעובדה שאותם אנשים שבעים ממועצותיהם, ולשם כך נעזר בגמרא ידועה: ...דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. - הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר. (ימוא פז.)
האופן הפשוט להסביר את הגמרא הזו, היא שאדם שעושה עבירה מספר פעמים, כבר לא מרגיש שעושה מעשה שאינו נכון כשעושה עבירה זו. בפעם הראשונה שהדליק את האור בשבת הוא הרגיש צמרמורת בכל הגוף, אבל בפעם החמישית הוא כבר לא הרגיש כלום, זה לא הפריע לו. אפשרות נוספת להבין את דברי רב הונא, היא שכשאדם עושה מעשה שלילי מספר פעמים, החטא נהיה קשור אליו, נהיה חלק מחייו. על כן, זה לא שהוא לא מרגיש כלום כשהוא מדליק את האור או אוכל ללא ברכה, אלא אף נהנה מכך, מתחייה מכך. על כן, היא נעשית לו כהיתר. לא שהוא אינו זוכר שזה אסור, הגיוני שהוא זוכר ויודע, אלא שהוא זקוק לעבירה הזו, מכיוון שהיא כבר חלק מהחיים שלו.
בדרך זו נסביר את השביעה מהמועצה. בהתחלה, כשהאדם לא מקשיב לתוכחות של ההורים שלו, הוא לרוב ירגיש מעט רע עם זה. כעבור כמה פעמים, גם יהיה לו צידוק מוסרי ורוחני לזה - אני אדם עצמאי, אין סיבה שאני אקשיב למשהו של מישהו אחר, יש לי חיים משל עצמי. בשלב כזה, כשאדם מקשיב רק למועצותיו הוא, והוא אף שבע מהם, מרגיש טוב עם הקשבה רק לעצמו וכבר לא מסוגל להתנתק מכך.
בפסוק שלנו מתאר שלמה המלך "עונש" שהוא בעצם תוצאה טבעית. לא רק שהאדם לא מסוגל לא לאכול את פרי דרכו, לעזוב את דרכו הנלוזה ולהקשיב לדרכה של החכמה, אלא שהוא גם לא רוצה לעשות זאת, מכיוון שיש לו כבר צידוק ערכי ומוסרי לכך, מהחולשה הוא עשה אידיאולגיה ומהחיסרון ערך. תולדה של חיים שמרוכזים רק בעצמינו היא חוסר יכולת ורצון לקבל גם מאחרים, תכונה שמתגלת כהרת אסון בשעת מבחן.