כולם כבר מודים היום ששופטי ישראל אינם מייצגים את הערכים הרווחים בציבור הישראלי. כאשר בוחנים את פסיקות השופטים, ובעיקר של שופטי בית המשפט העליון, אנו רואים אידיאולוגיה חילונית ליברלית במינון גבוה בהרבה מחלקה בחברה הישראלית. כאשר בג"צ מכריע בסוגיות כמו: נישואין חד-מיניים, פתיחת עסקים בשבת או סיקולים ממוקדים, המכנה המשותף לכולם הוא השקפת עולם חילונית ליברלית המקדשת את היחיד וזכויותיו על חשבון ערכים לאומיים, ציוניים ויהודיים. תקצר היריעה מלפרט הכרעות ערכיות נוספות של בג"צ בנושאים כגון: איסור הקצאת קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים בלבד, אי-פסילת מפלגות כמו זו של עזמי בשארה ( זוכרים? זה שחשוד בבגידה...), איסור מתן תמריצים להתיישבות יהודית ועוד פסיקות רבות אחרות המנוגדות לערכיו של מרבית הציבור היהודי בישראל.
בחברה דמוקרטית לציבור יש את הזכות להשפיע על מינוי שופטיו. במקרה של הרשות השופטת בישראל, אין לציבור השפעה גדולה בעניין ולרשות השופטת בישראל יש מנגנון של שכפול עצמי ללא כל תלות בערכי הציבור המשתקפים בבחירות לכנסת.
הטענה המועלית בידי חסידי השיטה הקיימת היא שמדובר בתפקיד מקצועי הדורש מינוי בידי מקצוענים וכי פוליטיזציה שלו רק תפגע באיכותו. אלא שבחינת התחומים בהם מתערב בית המשפט מראה שיש חשיבות קריטית לעולם ערכיו של השופט. איזו מקצוענות רלוונטית להכרעה האם נישואין חד-מיניים הם ראויים? מה הם הפרמטרים המקצועיים לבחינת השאלה האם עסקים צריכים להיות פתוחים בשבת? מדובר במחלוקות ערכיות וההכרעה בהן צריכה לבטא את ערכיו של הציבור. הכרעות ערכיות ע"פ ערכי אליטה משפטית בלתי נבחרת מהווה פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.
אם נבחן את המשפט המשווה נמצא כי מדינות נאורות רבות בוחרות את שופטי הערכאה העליונה שלהם על בסיס פוליטי. בגרמניה שופטי בית המשפט לחוקה נבחרים ברוב של שני שלישים בפרלמנט או במועצה הלאומית. בארצות הברית הנשיא בוחר את השופטים ועליו לקבל את אישור הסנאט. המועצה החוקתית בצרפת כלל לא מבוססת על משפטנים ומכהנים בה כל נשיאי צרפת בעבר ותשעה חברים נוספים המתמנים בידי נשיא הרפובליקה, נשיא האסיפה הלאומית ונשיא הסנאט. אנו רואים שגם מדינות מובילות בעולם המערבי מבינות כי שיפוט ערכי מתבסס על בחירת שופטים בעלי השקפה אידיאולוגית.
עם זאת, מתעורר קושי בבחירה פוליטית מדי של שופטים. לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 הגיעה הכרעת הבחירות לפתחו של בית משפט. התוצאה היתה כי כל חמשת השופטים שמונו בידי נשיאים רפובליקניים פסקו לטובת גורג בוש וכל ארבעת השופטים שנתמנו בידי נשיאים דמוקרטיים פסקו לטובת אל גור. במקרה זה לא מדובר היה בהכרעה ערכית אלא בשאלה טכנית של תוצאות בחירות. ברור כי איננו רוצים בבית המשפט פוליטיקאים שיכריעו על פי אינטרסים מפלגתיים אלא שופטים שיחתרו לתוצאה צודקת ושהכרעתם תתבסס על שיקולי צדק.
בכדי לפתור את הקונפליקט בין ייצוגיות ערכית לבין חוסר תלות פוליטית, אני מציע לאמץ הצעה שהציע אביעד בקשי, דוקטורנט, בעבודה שכתב לקראת תואר שני במשפטים. בקשי מציע כי שופטים ייבחרו על בסיס ייצוג אידיאולוגי אך לא על ידי פוליטיקאים. הדרך לעשות זאת היא באמצעות "כלי שני". הכנסת לא תבחר ישירות את השופטים אלא תבחר אנשי רוח שאינם פוליטיקאים והם אלו שיבחרו את השופטים. על פי ההצעה, כל שמונה חברי כנסת יוכלו למנות חבר ועדה אחד שלא כיהן בעבר בתפקידים פוליטיים ויצהירו כי לדעתם הוא "איש רוח" הראוי לבחור את שופטי ישראל. חברי ועדה אלו ייצגו את מפת האידיאולוגיות הרווחות במדינה אך לא יהיו כבולים לשיקולים פוליטיים קטנוניים. כך נמצא סופרים ומשוררים לצד רבנים ואנשי אקדמיה. בדרך זו מציע בקשי להבחין בין "פוליטיקה של אינטרסים" אשר אין מקומה בבית המשפט לבין "פוליטיקה של ערכים" אשר היא ורק היא צריכה להנחות את עולם הערכים של בית משפט המייצג את החברה הישראלית.
אדמונד חסין הוא מנהל המכללה האקדמית בבית מורשה בירושלים.