א.
בשנים האחרונות זינק מספרם של אלו, המבקשים מבתי דין רבניים לפתור את סכסוכיהם הממוניים. יחד עם זאת גדל גם מספרם של בתי הדין לענייני ממונות, והרכבים שונים פועלים כיום כמעט בכל רחבי הארץ.
פעילותם של בתי הדין מחייבת התמודדות עם שאלות מעשיות רבות, שמציבה בפנינו המציאות המודרנית. לדוגמא, אחת מן הדרישות המרכזיות בהלכה היא שעל הדיינים להיות "סמוכים", כלומר: חלק משרשרת הסמיכה העוברת מדור לדור. דא עקא ששרשרת הסמיכה נקטעה לפני מאות רבות של שנים, ובימינו כמעט ואין אפשרות מעשית לחדש את הסמיכה. כיצד ניתן, אם כן, לקיים מערכת של בתי דין רבניים לענייני ממונות? כיצד נאפשר לקיים דיונים כהלכה, על אף פסלותם של הדיינים?
ב.
אחד מן הפתרונות האפשריים, מקורו במשנה במסכת סנהדרין:
"אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו" (פ"ג, מ"ב).
במשנה נחלקו רבי מאיר וחכמים, אולם דווקא הצד השווה שלהם כולל, לכאורה, חידוש מפליג: שני הצדדים יכולים להסכים לקבל על עצמם דיין, שאלמלא הסכמתם - היה פסול לדיינות מדאורייתא. במציאות של ימינו ניתן היה לומר, לפי זה, שאמנם אין בנמצא דיינים בעלי סמיכה, אולם בעלי הדין יכולים להסכים ביניהם לקבל עליהם את הדיין - וכך יוכל בית הדין להמשיך ולפעול.
לכאורה דברים אלו תמוהים ביותר. ניטול דוגמא קיצונית במעט, בכדי להמחיש את הבעיה: כידוע, מדאורייתא יש איסור חמור לרצוח אדם. נניח ששמעון כתב מכתב מפורט, עליו חתומים שני עדים כשרים, ובו התחנן בפני ראובן שיהרוג אותו. האם יעלה על הדעת להתיר לראובן כעת לרצוח את שמעון? בפשטות, התשובה היא שלילית לחלוטין. אם כן, במה שונה המקרה שלפנינו? כיצד מאפשרת התורה לשני בעלי הדין לסטות מן החוקים הקבועים הרגילים, גם אם הדבר נעשה בהסכמה?
ג.
כיוון רווח בראשונים גורס, שלמעשה אין כאן התעלמות מחוקי התורה. בעלי הדין לא העניקו סמכויות משפטיות לדיינים פסולים, אלא נתנו זה לזה התחייבות הדדית - "נְקַיים כל מה שיאמרו לנו אנשים אלו": התובע התחייב למחול על תביעתו אם אותם אנשים יחליטו שהנאשם זכאי, והנתבע התחייב לשלם את הסכום אם אותם אנשים יחליטו שהוא אשם.
אמנם, פיתרון זה מצריך התייחסות לשני קשיים אחרים:
ראשית, קיימת בעיה של "אסמכתא". מונח זה מאגד בתוכה שורה ארוכה של התחייבויות, שחכמים הכריזו עליהן כבטלות. כך, לדוגמא, מי שחכר שדה לכמה שנים, ואמר לבעל הבית "אם אתרשל במלאכתי אשלם אלף זוזים" - פטור מלשלם: התחייבות זו הינה מוגזמת, ולפיכך היא בטלה. הראשונים הציבו גדרים שונים ומשונים, כדי להבחין בין אסמכתא לבין התחייבות תקפה, ונראה שהמקרה שלפנינו דומה יותר מכל למשחקים בהטלת קוביה:
"משחק בקוביא מאי קא עביד? - אמר רמי בר חמא: משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא. רב ששת אמר: כל כי האי גוונא - לאו אסמכתא היא" (סנהדרין כד:).
להלכה נפסק כשיטת רב ששת, שמשחק בהטלת קוביה איננו אסמכתא. לכאורה, הסכמתם של בעלי הדין לקבל עליהם דיינים פסולים - דומה מאוד להתערבות על קוביה: שם הסיכויים שוים, ואיש איננו יודע על איזה צד תנחת הקוביה. גם אצלנו - הסיכויים שוים, ואיש איננו יודע לטובת מי יפסקו אותם דיינים פסולים. לפיכך ייתכן, שכשם שהתערבות על קוביה איננה אסמכתא, כך גם המקרה שלפנינו איננו אסמכתא - והתחייבותם של בעלי הדין תקפה.
אמנם, קושי בסיסי עוד יותר קיים בעצם ההסתמכות על התחייבות. התחייבות לקיים פעולה כלשהי - מכונה בהלכה "קניין דברים", ולעיתים קרובות איננה תופסת, מסיבות שלא נרחיב בהן. לפיכך, יש מקום רב לעיין מדוע ההתחייבות לקבל דיינים פסולים איננה נחשבת לקניין דברים; המעוניין יפנה לפרק הסיכום בספרו של הרב הד"ר איתמר ורהפטיג - "התחייבות", ואכמ"ל.
ד.
הכיוון שהצגנו מקל עלינו מאוד, בכל הקשור ליחס לאותם דיינים פסולים: אכן, בתי הדין השואבים את סמכותם מכוח התורה - צריכים לענות על הגדרים שהתורה מציבה, ועל דייניהם להיות כשרים לכל דבר. אמנם, התורה מאפשרת לבעלי הדין לשחק ב"כאילו": למנות "כאילו" דיינים, ש"כאילו" ידונו בתביעה ו"כאילו" יכריעו מי צודק. אולם, בסופו של דבר, הכוח המניע האמיתי הוא ההתחייבות העצמית שקיבלו על עצמם בעלי הדין. לפסק דינם של הדיינים אין משמעות עצמית, והוא מהווה בסך הכל זרז לקיום ההתחייבות של בעלי הדין.
אמנם, פיתרון זה יוצר קושי השקפתי לא פשוט. למעשה, עלולה להיווצר כתוצאה מכך מערכת משפט מקבילה למערכת ההלכתית. מערכת זו, לא רק שהיא מורכבת מדיינים פסולים, אלא שהיא פוסקת בניגוד לכללי ההלכה הרגילים: מכשירה עדים פסולים, פוטרת משבועה את החייב בה, מחייבת ממון את הפטור ממנו וכן הלאה. לכאורה, כל עוד שני בעלי הדין מסכימים ביניהם - יוכלו לעשות ככל שירצו. האם אכן זהו הפיתרון הרצוי?