בסיבוב שעשיתי על הארון הזה, בערך בסוף כתה ח, העברתי לקלטות כמה ביצועים של לואי ארמסטרונג, שירי קאנטרי חביבים של פור ברותרס והמון שירים של אריק איינשטיין, ובזכות זה אני יודע עד היום לדקלם את לטפטף טיפה ותוכי יוסי.
אבל, לא כל מה שמתאים לשנות השמונים ממשיך איתנו הלאה. אריק איינשטיין הזדקן, זוהר ארגוב מת, והזהב של גולדן גיטאר כבר מזמן מעומעם יותר. מי שינסה למצוא היום מחט לפטיפון, ימצא אותה ביתר קלות בערימת שחת.
לכן, הרעיון המאוחר לבצע נעימות יהודיות בגיטרה, העלה אצלי באופן אינסטינקטיבי את זכרו של הארון הישן ההוא, מעורב בריח אבק ובסטרס נפשי של נקיונות לפסח. גואיש גולדן גיטאר? עכשיו?
ואכן, לא התבדיתי. הנעימות הנחמדות בעיבודו של מאיר הלוי אשל מהוות את הגירסה במיתרים לדיסקים המוקדמים של אליעזר רוזנפלד. אמנם לא מזיק, אבל גם לא מועיל במיוחד. העיצוב הנזירי של העטיפה מעיד יפה על התוכן: אנחנו מביאים לכם את התווים של הנעימות שאתם מכירים (אדון עולם של עוזי חיטמן, כאייל תערוג של רובי בנט, ולירושלים עירך של ר בן ציון שנקר, ועוד), אך הפעם בגיטרה. לא יותר ולא יותר.
שחקן רכש לא מבוטל בתחום הנגינה הוא אבי סינגולדה, שקופץ לבקר בשש מהרצועות. אכן, באלו מורגש הבדל, ונשמעת יד קצת יותר חופשית על המיתרים, אבל אני עדיין סבור שלעשות מוזיקה זה קצת יותר מזה. נכון שבואי בשלום של הרב קרליבך לא צריך לקבל עיבוד מטאלי נוסח היהודים, אבל אם הקצה השני של עיבוד-יתר הוא רזון מוזיקלי, אני מעדיף להתבלבל לרגע בין רב שלוימה לתום פטרובר.
האזנה לאלבום במסגרת המשפחה, אמנם, ריככה מעט את הרושם הראשוני, ונרשמה תמימות דעים בקשר לנעימות הנגינה כמוזיקת רקע, מה שמורה על כך שאולי יש בו סגולה להרגיע את ימי שישי הלחוצים שלנו. או בקיצור, גיטרה יהודית 2 הוא אוסף חביב ולא מזיק של ביצועים, שיכול להעביר שעה נעימה בדרך למקווה ביום שישי.
גיטרה יהודית 2 - מאיר הלוי אשל, הפצה גרינטק.