פרי צדיק לפרשת בלק - לדמותו של בלעם

פתיחה

פרשת בלק עוסקת אמנם במזימותיו של בלק מלך מואב כנגד עם ישראל, ועל שמו גם נקראת הפרשה, אך דומה שהגיבור המרכזי של הפרשה הוא לא אחר מאשר בלעם בן בעור, גדול נביאי הגויים. למרות היכולות הרבות שקושר בלק לבלעם בכל הנוגע לקללות וברכות, בלעם לא מצליח למלא את שליחותו לקלל את ישראל, בעיקר בגלל הקב"ה. לקראת חזרתו של בלעם למקומו, פתור, הוא משיא עצה לבלק, מה שהופך ברבות הימים לחטא בעל פעור, שעליו נדבר בעז"ה בשבוע הבא. הפעם נעיין מעט בעניינו של בלעם, ועל מה ששאף להשיג בכל אופן משליחותו הכושלת.

והקרן קיימת לעולם הבא

שני אנשים בתנ"ך התבטאו עם מילים דומות ביחס למיתתם: שמשון ובלעם. שניהם ידעו שהם ימותו, כנראה שלא בדרך כל הארץ, ושניהם התפללו אל הקב"ה בקשר למותם. נפתח עם שמשון. בעת המסיבה שעורכים הפליתים לדגון אלוהיהם כביכול על ניצחונם:

"וסרני פלשתים נאספו לזבוח זבח גדול לדגון אלוהיהם ולשמחה ויאמרו נתן אלוהינו בידינו את שמשון אויבנו...ויאמר שמשון אל הנער המחזיק בידו הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון אליהם ואשען עליהם: והבית מלא האנשים והנשים ושמה כל סרני פלשתים ועל הגג כשלשת אלפים איש ואישה הרואים בשחוק שמשון: ויקרא שמשון אל ה ויאמר אדוני אלוקים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלוקים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים: וילפות שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם ויסמך עליהם אחד בימינו ואחד בשמאלו: ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים ויט בכח ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו" (שופטים, ט"ז, כ"ג-ל בדילוגים)

גם בלעם במשלו הראשון מתבטא בביטוי דומה:

"מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר, כ"ג, י)

דומה שלשני האישים הייתה כוונה דומה בבקשם למות שלא ביחד עם בני עמם. אפשר ללמוד זאת מהמילים עם פלשתים, מות ישרים כמו שמסביר ר צדוק:

"אך יש לומר מה שאמר תמות נפשי - לא הייתה כוונתו על מיתת הגוף, רק על חיי הנפש, והוא העולם הבא...והיינו ממה שאמר (שמשון) תמות נפשי, היינו מיתת הנפש לעולם הבא, שרצה למסור גם חלקו בעולם הבא בשביל שינקום נקמת ישראל מהפלשתים. וכן כאן הייתה כוונת בלעם על מיתת הנפש לעולם הבא - שיהיה בין הישרים"

לשמשון ולבלעם כאמור, הייתה כוונה דומה. שניהם החליטו להשתמש בחלק העולם הבא שלהם כדי לשמש את מטרותיהם בעולם הזה. שמשון היה מוכן לוותר על חלקו כדי שיצליח להרוג אלפי פלשתים בפעם אחת ולנקום בהם גם במותו, ואילו בלעם כנראה החליט לתגמל את עצמו[1] על היענותו לצו ה ולא לקלל את ישראל, זאת ע"י השגת חלק עולם הבא יחד עם ישראל.

אנו יודעים שבפועל שמשון הצליח להפיל את הבית על יושביו, ויכול להיות שגם התשלום שהוא הציע בתמורה למילוי בקשתו בדמות חלקו בעולם הבא נגבה ממנו לגמרי. מה אנו יודעים על מילוי בקשתו של בלעם הרשע? המשנה בסנהדרין בתחילת פרק חלק מונה אנשים שאין להם חלק לעולם הבא:

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא...שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא: שלושה מלכים: ירבעם אחאב ומנשה...ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג אחיתופל וגחזי" (סנהדרין צ.)

ר צדוק רואה מהמשנה הזו שבקשתו של בלעם מולאה, אך לא במלואה:

"ויש להבין הלא התחלת הפרק הוא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק, ומה שייכות יש לבלעם לכל ישראל והוא אינו בכללם? אך עניין המספר ג מלכים וד הדיוטות...נגד ז מידות שבקדושה...ומטעם זה אנשי כנסת הגדולה שמנו בקשו למנות עוד אחד מישראל, שהיה קשה להם למנות בלעם בכלל הז דמה טיבו לכלל ישראל. ובקשו למנות שלמה המלך...ונכתב עליו שפגם כ"כ ורצו למנות אותו שביעי...ואם היה נמנה כנגד מידת מלכות לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל...ובלעם נמנה עימהם לשביעי. וזה הועיל בתפילתו מה שביקש תמות נפשי מות ישרים שהיה נמנה בין ישראל שאין להם חלק לעולם הבא, ועל זה בקש...שיהיה נמנה עימהם"

ר צדוק מכניס אותנו לתסבוכת קטנה. אותם שבעת הנמנים מייצגים שבע ספירות בקבלה, כשהשביעית, מידת מלכות שכנגדה מכוונת כנסת ישראל נותרה מיותמת, ובקשו חכמי הכנסת הגולה לקבוע כנגדה את שלמה המלך שעליו אומר ר צדוק שנכתב עליו שפגם הרבה לאחר שהוא עצמו היה היורש של דוד המלך, שיא ביטויה של מידת המלכות, ועוד שבנה את בית המקדש ואע"פ כן חטא הרבה. מן הצד האחר, אם כל שבע הספירות היו "מתמלאות" באנשים, לא הייתה יכולה לפושעים מישראל תקנה, והרבה היו גם צריכים להיטרד מהעולם הבא, ולכן בחרו חז"ל שלא להשלים את מילוי הספירות באדם מישראל, אלא במישהו אחר, מחוץ לעם, שקשור לעם באיזושהי צורה. ר צדוק אומר שכאן בדיוק הועילה לו תפילתו, וזכה להימנות עם ישראל, אך לא זכה לחיי העולם הבא יחד עם ישראל כמו שביקש.

עצתו של בלעם

מהדברים שנכתבו עד כה נראה שבלעם הוא אחד המעריצים השרופים שיש לעם ישראל. אך לא כך באמת הם פני הדברים. המדרש מבדיל בין נבואת משה לבין משלי בלעם ביחס לעם ישראל:

"משה שהיה אוהב את ישראל משל אותם בכוכבים שנאמר: ה אלוקי אבותיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, אבל בלעם שהיה שונא את ישראל משל אותם בעפר, שנאמר מי מנה עפר יעקב"

(במדבר פרשה ב)

ר צדוק על אותו עניין חושף את פרצופו האמיתי של בלעם, אוהב ישראל, שבעצותיו ובחלקלקות לשונו הפיל רבים מישראל:

"והיינו במה שנתן להם תקיפות ששום ישראל לא יאבד, ועל ידי זה יכול לסמוך על זה לחטוא חס ושלום. ואם שהאמת כן הוא שכל מי שהוא מישראל לא יאבד חס ושלום, אבל יסבלו מקודם הרבה והרבה עד שיתבררו ויצרפו...וזה שבא בלעם בהחלקת לשונו להגביה לבם שאפילו אחר כל הנפילות...ה יקימנו. וזה שאמר על ידי זה נפלו בשטים..."

בלעם ידע לקראת מה הוא הולך מלכתחילה. כנראה שכבר בחלומו הראשון בעת ביקור שרי בלק הראשונים הוא ידע שאין לו סיכוי ללכת ובאמת למלא את שליחותו לקלל את ישראל, וגם כשהוא כבר הולך, הוא מראש מנמיך את הציפיות של בלק, הוא לא מושיע אלא רק יגיד "את אשר ידבר ה - אתו אדבר". אבל בתוך תוכו הוא ידע גם ידע שבני ישראל עוקבים בדאגה אחר ההתפתחויות בגזרה המואבית ומקשיבים לקול משליו, ואף יסיקו את מסקנותיהם שלהם. הוא ידע שלמרות שמצד אחד הוא באמת יברך את ישראל, בצד השני של המטבע עם ישראל ששומעים ביטויים כמו "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" - כבר בטוחים בעצמם שהם כבר לא יכולים לחטוא - ואפילו נביא אויביהם מודה בזה בפה מלא, וניצחונם כבר מונח בכיסם.

בלעם לא כיוון כלפי האנשים הצדיקים של העם, אלא דווקא לשוליים, כמו שאומר לו בלק: "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" - הפחותים יותר - אליהם בדיוק מכוון המסר הסמוי הזה של בלעם, והם גם אלה שמזנים אחריהם את שאר העם. אותו הדבר קרה בחטאים המתוארים בפרשת בהעלתך - האספסוף התאוו תאווה, ואחריהם נגררו כל ישראל. זו הייתה תכניתו של בלעם המקורית, פרצופו האמיתי, כפי שחושף אותו ר צדוק.

ואחריתו עדי אובד

בלעם, כמו שהזכרנו לעיל הוא הגיבור האמיתי של הפרשה ולא בלק יוזם רעיון הקללות. בלעם מתחבל תחבולות ויודע באמת להיכנס ללבבות, של שומעיו ושל עם ישראל. לכאורה הוא הפסיד את כל מניותיו בקרב דעת הקהל של מאזיניו ותומכיו, אך אין ספק שהוא חכם מהם. בלק, שמראש לא רצה להילחם ובחר באסטרטגיה ילדותית משהו, הוא הטיפש האמיתי. בלעם בין השורות הכניס את הקללה האמיתית והיא הגאווה לתוך נפשות בני ישראל, דבר שבלק לא קלט, עד שבלעם צריך לומר לו את זה מפורשות ע"פ הגמרא:

"הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים...אמר רבי אבא בר כהנא...אמר אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה. עשה להם קלעים והושב בהן זונות (שימכרו פשתן)...ובשעה שישראל אוכלים שותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק (ונכנסים לקנות פשתן)...אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין? כיוון ששתה בער בו. אמר לה השמעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה אמרה לו עבוד לזה...ומה אכפת לך לא מבקשים ממך אלא פיעור...ולא עוד שאיני מניחתך עד שתכפור בתורת משה רבך" (סנהדרין קו. (ורצוי לעיין שם באריכות הסיפור))

בלעם הצליח להכניס את טומאת קללתו בין השורות שהוציא מפיו, וכנראה שר צדוק רוצה דרך העניין הזה ללמד אותנו כלל חשוב בחיים. בלעם וכל מה שמסביב לו - מהידבקותו לעם ישראל ולאחריתם, ועד עצותיו לבלק ו"ברכותיו" לעם ישראל, מלמד אותנו לא לסמוך בענייני אמונה בפרט ומידות בכלל על אף אחד חוץ מעל עצמנו. בלעם, ובימינו אלו חברינו (שלא בכוונה ח"ו) יכולים להסית אותנו מדרכנו הטובה שבחרנו לנו ע"י חיזוק חיובי לכאורה של דרכנו. אם רוצים את חברתנו כי אנו צדיקים, טובים וכו, זה גם מה שיגרום לנו גם שלא במודע להפסיק להיות כאלה. ככה אנו, בני האדם - ברגע שמחמיאים לנו, אנו מסמנים וי על המידה הזו והיא כבר כאילו מונחת בכיסנו. ר צדוק מלמד אותנו שבענייני מידות ואמונה, אף פעם אין מספיק, ותמיד צריך לשאוף לעוד, גם אם סביבתנו חושבת אחרת.

[1] ידועים דברי המשנה באבות, פרק ה משנה כ"ג: "...עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידי בלעם הרשע. כנראה שתאוותנותו לא ידעה גבולות, גם אם מי שעומד מולו הוא מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.