אפשר כבר לזהות את הסימנים, לראות את האיתותים, להריח את ההתפתחויות: גם מהסיבוב הזה החמאס יצא מנצח. בכיר בארגון, מוסא אבו-מרזוק, כבר מאותת בראיון טלוויזיוני על רצון שולחיו ב"רגיעה" (כלומר שני ניסיונות רצח ליום ע"י קאסמים ולא עשרה). הוא כמובן זוכר לתבוע מישראל תג-מחיר על הויתור האצילי הזה של הפלשתינאים לדחות ולו ביום את תאוותם הבלתי נשלטת לרצוח יהודים. גם כמות הרקטות על שדרות ואשקלון ההולכת ופוחתת מעידה כי הארגון אינו מעוניין בהתלקחות, שתביא את הטנקים הישראליים לרחובות רפיח וחן יונס. החמאס איננו מעוניין לתת לשר הביטחון החדש אהוד ברק, להשתמש ברצועת עזה כמקפצה לפופולאריות בחברה הישראלית. החמאס גם עסוק בינתיים בחיסול אחיו ובני עמו מהפתח, ודם ערבי כנראה דחוף יותר בעיניו לשופכו, יותר מדם יהודי, וכך נוצרה לה גם רגיעה אבולוציונית.
מותר לנחש שהתהליך יהיה זהה לקודמיו: הנה כבר הגענו לקאסם אחד ביומיים, רוב תושבי שדרות כבר חזרו לבתיהם, לפחדיהם ולתסכולם, התותחנים חזרו לאימונים, והטנקים לימ"חים. הממשלה שוב שוכחת את הבטחותיה למיגון, להקצאת משאבים, להפניית עובדים סוציאליים, מקורות תעסוקה וסיוע חברתי לישובי הנגב המערבי. התקשורת שכחה מעיר הרפאים, ועסוקה כעת בגילויי רחמנות צדקניים על מחבלי הפתח הנרדפים בעזה, במתיחות בצפון, בניחושי מהלכי אהוד ברק, ובויכוח התורן בין לינדנשטראוס לאולמרט.
ואזרחי שדרות, וההרתעה הישראלית, והתעצמות והתחמשות החמאס?! זה כבר לא אייטם, אין כבר מה לצלם. בכי הילדים מגבליה פוטוגניים היום יותר מאימת הנערות משדרות.
ההתנהלות הישראלית הרשמית פשוט יכולה להוציא מהכלים כל בר-דעת. אם עכשיו כבר שקט ורגוע - אז מה בוער, מה דחוף, למה לדחות למחר אם אפשר לדחות זאת לעוד שנתיים, או לאחר המבול, או בעיצומה של המלחמה ממש?! החפיפניקיות הישראלית, האלתור, המדיניות של מעכשיו-לעכשיו לא עוזבת אותנו, גם לאחר שהביאה עלינו רעות כה רבות עד היום. האם איננו מבחינים, איך ארגון החמאס משטה בנו, פעם אחר פעם?! האם טחו עינינו מלראות איך הוא מסובב אותנו, פעם אחר פעם על האצבע הקטנה, איך הארגון הקטן והממזרי מתמרן את מי שהייתה פעם מעצמה אזורית. היכולת הגאונית הזו של החמאס לנהל מדיניות משברית של הליכה-על הסף, תוך הקפדה לא לשבור את הכלים לגמרי, כנראה הגיעה לו ממעצבי המדיניות של החיזבאללה. והוא מצליח. ועוד איך.
החמאס משחק איתנו משחקי חתול ועכבר, ואנחנו, פעם אחר פעם, נופלים בפח. ברצותו, מטעמי-פנים, מרצחנות-מובנית או הכוונה איראנית הוא מחמם את הגזרה, מרוקן את שדרות, מפיל חללים בינינו, מרסק את הכלכלה בדרום הארץ, וצה"ל נגרר לתגובה מינורית. והיה אם ראה החמאס כי התגובה הצהלי"ת עלולה לפגוע בכושרו יותר מדאי, להפריע להם לחסל את אחיהם מעזה או לגרור את איראן למחוזות שלא תכננה, הוא מוריד אט-אט את מינון הקאסמים, וממילא גם צה"ל נגרר-נסחב בעקבותיו.
זה טוב ומועיל לחמאס כדי להוסיף ולהבריח עוד ועוד כמויות אסטרונומיות של נשק, תחמושת, אמצעי מודיעין, תצפית והאזנה, חומר נפץ, חומרי מיגון אישיים ומחלקתיים ועוד ציוד איראני מזווד ומשומן. הרגיעה טובה לחמאס, כדי להמשיך ולאמן את לוחמיו בלוחמה זעירה, בהפעלת מטעני-צד, בהסוואה והסתננות, בהסתערות מחלקתית ומיומנות לחימה אישיות, בלוחמה בשטח בנוי, בצליפה. הכל, כדי להיות מוכנים ליום בו לא תוכל יותר דעת הקהל הישראלית להבליג, וצה"ל יגיע לנקות את עזה מקן הצרעות המצטבר שם. כל יום שחולף, כל שעה שעוברת הופכת את צבא החמאס למאומן ומציוד יותר, למוכן יותר להתמודד עימנו. כל המתנה כיום - היא חלילה גזר דין מוות על עוד אחד מחיילינו שיבואו -והם הרי יבואו בסופו של דבר - להכות בחמאסניקים.
אולי הגיע העת לשבור את מעגל השוטים הזה? אולי נקבע את כללי המשחק בעצמנו, ולא ניגרר אחרי החמאס? למה בדיוק ממתינה הממשלה, האם היא חושבת שמאגרי הנשק האדירים בעזה יתאדו מעצמם, ישטפו בצונאמי אל מעמקי הים היתיכון, יהפכו במגע-קסם לעגבניות-שרי בחולות גוש קטיף החרב?! אולי גם עכשיו, "כשנרשמת רגיעה" ולמחבלים יש אינטרס ברור לקצת שקט מסיכולים ממוקדים, מחיפושים ומעצרים - זה האות שהגיע הזמן למבצע קרקעי גדול ונרחב, שישבור את הכלים?!
הכותב הוא יו"ר סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל