אין דורשין בעריות

"אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במעשה מרכבה ביחיד" (משנה חגיגה פ"ג מ"א). המשנה מונת את שלשת התחומים שהעיסוק במשמעותם הפנימית מהווה את תורת הסוד: מעשה מרכבה - החזון הנבואי של יחזקאל על האלוהות, מעשה בראשית - בריאת העולם, ועריות - המגע האינטימי שבין איש ואישה. המשנה מלמדת שהעיון בנושאים אלו צריך להיות מוגבל לקבוצות קטנות, ולא לציבור גדול.

למרות דברי המשנה, למן המאה השתים עשרה החלו המקובלים לגלות בכתביהם את סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה. פרופסור משה אידל הסביר שבאותה התקופה המקובלים הרגישו שכבר אי אפשר היה לשתוק - אחרי פרסום ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים" בו תפיסה אחרת של "מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית", לשתוק פירושו היה להפקיר את השטח ולשרש בציבור דעות שהם חשבו לשגויות. בזמננו, קורה דבר דומה ביחס לשאלות הנוגעות למערכות היחסים בין המינים. כיון שנושא זה מעסיק את הציבור רבות וכיון שלעיתים מזומנות התפיסה היהודית ביחס לנושאים אלו מוצגת בפורמים ציבוריים ובאופן מעוות - חשים רבים שיש חובה להציג את האמת באופן גלוי, אף על פי שבאופן עקרוני היו מעדיפים לשמור על הדברים בצנעה.

אחד התחומים המרכזיים שנידונו בציבור, ובו גם רב הבלבול והדעות הכוזבות הוא הלכות נידה.

על פי ההלכה, לאחר שדם הווסת החודשי נפסק סופרת האישה שבעה ימים וטובלת כדי שתוכל לחדש את המגע האינטימי בינה לבין בן זוגה. השלכותיה של התפיסה כי דם הווסת מטמא (טומאת נדה) בנוגע למהות הקשר שבין איש ואישה וכן ביחס של האישה לגופה מעוררת שאלות רבות וזוקקת מחשבה.

כמעט כל הלכות טומאת וטהרה, המהוות כרבע המשנה, ספר הבסיסי של התורה שבעל פה, קשורות לבית המקדש. זאת, כיון ש"רגישות לטומאה", הצורך להימנע ממנה, קיימת רק במקום בו יש קדושה: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה שכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה:לד) .

מחוץ למקדש, התחום היחיד בו קיימת אותה רגישות לטומאה הוא מערכת היחסים שבין איש ואישה. לכן, גם כיום כשבית המקדש אינו קיים, עדיין נוהגות הלכות של טומאה וטהרה בתחום זה וקיימת חובה לטבול כדי להיטהר. הדמיון בין חיי אישות ובין בית המקדש מלמד שהרגישות לטומאה איננה נובעת מיחס שלילי למערכת היחסים שבין איש ואישה, אלא ביטוי לאמונה בקדושתם, כפי שמנסח זאת רבי עקיבא, מגדולי רבני המשנה: "איש ואישה זכו שכינה ביניהם" (תלמוד בבלי סוטה יז ע"א). ניתן לראות זאת מתוך השוואה לחיובי הטבילה האחרים: על פי ההלכה, היחידים המחויבים לטבול הם כוהנים במסגרת עבודותיהם, הנכנסים למקדש, ונשים במסגרת יחסיהן עם האיש שלהן.

ועדיין יש לשאול, מדוע דם הווסת גורם לאישה להיטמא? יותר מכך, אם הטבילה היא אכן ביטוי לקדושה שבנישואים, למה היא, ולא הגבר, מחויבת בטבילה?

התשובה לשאלות אלו נעוצות במהותה של הטומאה. הטומאה ביהדות קשורה למוות. המת גופו הוא "אבי אבות הטומאה", וכל דבר מטמא קשור במוות או בהפסד של חיים. הקדושה, לעומת זאת, קשורה לחיים, וכל דבר המרבה את החיים ואת החיות הוא קדוש. בגוף האישה מתפתחת בכל חודש האפשרות של יצירת חיים ומשמעותו של דם הווסת היא שהאפשרות הזו לא מומשה, הביצית לא הופרתה, וחיים חדשים לא ייוצרו בחודש זה. אם כן, טומאת נדה אינה נובעת מטאבו פרימיטיבי, מפחד, אלא מתוך ההכרה שביציאת הווסת יש היבט של הפסד חיים.

הטומאה והקדושה מנוגדות זו לזו, ולכן דווקא במקום בו שורה קדושה יש להיזהר מן הטומאה זהירות יתרה. התפיסה כי דם הווסת מטמא כוללת את ההנחה כי בשאר ימי החודש תהליך יצירת החיים בגופה של האישה, הוא קדוש.

המערכת ההלכתית התבוננה במציאות הביולוגית והעניקה לה משמעות דתית וטקסית. אך שתי מערכות אילו מקיימות זיקה גם עם מערכת נוספת, הקוסמולוגית. ידועה ההקבלה בין האישה ללבנה, הן מצד התהליך המחזורי, הן מצד משך התקופה - כשלשים יום. כשם שהירח מגיע למילואו, באמצע החודש, שבועיים לפני הסוף, כך גם המחזור של אישה, מגיע לשיאו, הביוץ, באמצע המחזור, כשבועיים לפני סופו. לתופעה זו גם היבט הלכתי, המופיע בספר ממאה השלש עשרה: "נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח מנהג כשר וישר... תדע לך שבכל חודש וחודש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש...ולכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים: (אור זרוע, הלכות ראש חודש סימן תנד ד"ה בפרק הקורא).

בגוף הגברי, לעומת זאת אין כל מחזוריות. אין בו את האפשרות הקדושה של יצירת חיים. לכן, קביעת זמני הריחוק והקירבה בין בני הזוג תלויה באישה - האיסור על חיי האישות של הזוג מתחיל בתהליך המתרחש בגופה ואילו החזרה של בני הזוג היא שיאו של תהליך ההתבוננות של האישה בגופה, בשבעת ימי הספירה ובטבילה. כדאי לציין שמדין תורה מספיק לספור שבעת ימים מתחילת דם הווסת. הדרישה לספור שבעת ימי נקיים באה ביוזמתן של הנשים "בנות ישראל החמירו על עצמן..." (נדה סו ע"א) מצאנו כאן ביטוי נדיר של התהוות הלכה על ידי נשים.

ניתן לומר כי ההבדל בין נשים לגברים מקביל להבדל בין כוהנים לישראלים - הכוהנים רגישים יותר לטומאה כיון שנדרשת מהם קירבה יתרה אל הקודש. נמצאנו למדים, כי הנשים הן הכוהנות של החיים.

המעבר בין הטומאה והטהרה נעשה באמצעות הטבילה במי המקווה. הטהרה דווקא על ידי מים נובעת ממשמעותם הרוחנית: בתנ"ך רואים כי למים תפקיד מרכזי בלידת העולם - בסיפורי הבריאה וגן עדן, ובחידוש העולם - בתיאורי אחרית הימים. הטובלת נכנסת לתוך מים, מקור כל החיים, ו"נעלמת" בגופם חסר הצורה. יש מקורות הרואים את המקווה כרחם של אישה ועלייתה מהמים מסמלת את חידוש חייה שלה, לידתה המחודשת.

קדושת האהבה

בנוסף לקדושת החיבור בין איש ואישה, הנובעת מהיכולת ליצור חיים חדשים, ישנה קדושה גם בעצם יחסי הקרבה ביניהם. קדושה זו מתבטאת גם בכך שלמילים אהבה ואחד יש את אותו ערך מספרי (13), אהבה היא הכיסופים להיות אחד עם הזולת כפי שאומר הפסוק "...ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), ושני בני אדם ההופכים לבשר אחד, רגשית וגופנית, יש בהם קדושה. בספרות הקבלה יצירת ה"אחד" שבין איש ואישה נחשבת כביטוי, בזעיר אנפין, של גילוי ה"אחד" שבתוך הקוסמוס כולו ואפילו בתוך האלוהות. (" כי עיקר אמונה הוא...לייחד כל ההפכים בשורשיהן באחדות אחד וזהו אמונה ויחוד הויה אלהים דכר ונוקבא (=זכר ונקיבא) כביכול הכל אחדות." זוהר חי, זוהר בראשית א:מט ע"ב). התלמוד מלמד איך רעיון זה עולה מהמילים איש ואשה (סוטה יז ע"א): לשתי מילים אלו שותפות האותיות אל"ף ושי"ן. אבל לאיש יש גם אות יו"ד ולאישה - ה"א, בחיבור של היו"ד של האיש והה"א של האישה הושלם שמו של אלוהים יה.

היכולת לגעת בקדושה הנמצאת בתוך החיים תלויה במידה רבה במודעות האדם למעשיו. למשל, פעולת האכילה זוכה למשמעות רוחנית באמצעות מצוות כנטילת ידיים וברכות, ה"עוצרות" את האדם לפני האכילה וקוראות לו להתבונן במשמעותה. גם בתחום חיי האישות, ההלכה מעלה ומקדשת את החיים, ההפסקה הכפויה של חיי אישות מאפשרת מדי חודש התחדשות מתוך ציפייה וגעגועים.

לתקופת ההרחקה בין בני הזוג יש גם חשיבות פסיכולוגית: יש בה מענה לרעה-החולה הבעייתית ביותר בחיי הנישואין והיא ההנחה כי הקשר הוא דבר המובן מאליו - הרגל מטושטש שאיבד את ההתרגשות ואת החידוש שהיו בו בתחילה. התקופה של ההרחקה, יוצרת תחושה שהביחד, הזמן בו מגיעה ההזדמנות ליצור חיים מחודשים, הוא דבר שיש לזכות בו. לכן, הקשר הגופני הוא אירוע מיוחד ומשמעותי שיש לנו להודות עליו בכל יום ויום. (תודתי לידידי ר שמואל אריאל עבור קטע זה).

ספירת העומר, המצווה למנות את שבעת השבועות שבין חג הפסח לחג השבועות, היא מצווה מיוחדת. בקבלה, נחשבים ימים אלו כימים של התכוונות רוחנית לקראת המפגש הייחודי בין עם ישראל והקב"ה, מפגש המתרחש בחג השבועות, זמן מתן תורה. הזוהר הקודש (פרשת אמור צז ע"א - ע"ב) משווה מצווה זו לספירת שבעת ימים על ידי האישה מהפסקת דם הווסת עד טבילה במקווה. כשם שבסיפרת העומר אנו מתכוננים למפגש עם הקב"ה, כך מתכוננים בני הזוג לקראת התחדשות המגע האינטימי ביניהם ומפנים את מודעותם למשמעותו הרוחנית.