א.
במהלך טקס שיתקיים בעוד כמה שבועות בבריכת הסולטן שבירושלים, תוענק לכמה אלפי בוגרים התעודה הנכספת - "עורך דין מוסמך".
בשורות הבאות נבקש לעמוד על המקבילה ההלכתית למינוי עורך דין, המכונה בלשון הפוסקים "הרשאה". לדוגמא: לאחר שנגנב כסף מראובן - יכול הוא לכתוב לשמעון הרשאה, שבאמצעותה ילך שמעון ויתבע את הגנב, מבלי שראובן עצמו ייאלץ לכתת רגליו בבתי הדין.
הגמרא בבבא קמא מעלה שתי הבנות, כיצד פועלת אותה הרשאה: "רב אשי אמר [...] שליח שויה, ואיכא דאמר: שותפא שויה" (ב"ק ע.).
כלומר, שמעון בעל ההרשאה - ובלשוננו: עורך הדין - יכול להיחשב כשליחו של ראובן בעל הדין, או כשותפו. להלן נתמקד בהבנה הראשונה - שליח, ואילו על ההבנה השנייה - שותף - נעמוד, אי"ה, בהזדמנות אחרת.
ב.
רב אשי מציע, בפשטות, שראובן ימנה את שמעון לשליחו. מושג השליחות מופיע בתחומים רבים ומגוונים בהלכה, החל מקידושי אישה באמצעות שליח (עיין ערך יגאל עמיר) וכלה בהפרשת תרומות ומעשרות, ולכאורה אין סיבה שלא נוכל ליישמו גם בבית המשפט: במקום שראובן עצמו ילך ויתבע את ראובן - ימנה את שמעון לשליחו, והלה יבצע עבורו את התביעה. אמנם, הראשונים הצביעו על שני בכל זאת על שני קשיים למינוי שליח בבית המשפט.
בכיוון אחד, כך כתב רש"י:
"מתעבר על ריב לא לו, ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה, שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים" (שבועות שם, ד"ה זה הבא).
כלומר, קרוב לוודאי שהשליח שמונה לא יסכים להגיע לפשרה עם הנתבע. יתירה מזו, מסתבר שלדעת רש"י השליח אף איננו מורשה להגיע לפשרה: שליח, למעשה, פועל על פי המטרות שקבע לו המשלח. מאחר וראובן שלח את עורך דינו שמעון לנצח במשפט - הרי ששמעון איננו יכול, מבחינה הלכתית, להסכים לכל פשרה שהיא: חובה עליו לחתור לניצחון, ניצחון בכל מחיר, ניצחון ויהי מה.
בדברי רש"י מסתתרת הנחת יסוד: לבית הדין יש עניין לעשות פשרה, ולפיכך מינוי שליח - שמטרתו המוצהרת היא מאבק ללא פשרות - פוגע בהתנהלות בית הדין. אמנם, הנחה זו שנויה במחלוקת תנאים מפורשת בסנהדרין (ו:), ושם למדנו שלדעת כמה תנאים לא רק שאין זו מצווה לעשות פשרה, אלא אף אסור לעשות פשרה. לשיטות אלו, מינוי שליח הוא אולי דווקא פיתרון אידיאלי.
ג.
בעיה אחרת העלה הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד, בחידושיו לשבועות (בתרגום לעברית):
"ראיתי מחלוקת בין הדיינים: יש מי שאומר, שאילו לא חפץ האדם לבוא לדין - יכול הוא למנות שליח בעדים, אשר יטען עבורו בבית הדין [...], ויש מי שחולק ואומר שאינו רשאי, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן טענות של שקר" (שבועות ל., ד"ה וחזינא פלוגתא).
הרמב"ן סובר שמינוי שליח עלול להיות בעייתי, מאחר ואותו שליח עלול לטעון טענות שקר. מפרשים רבים העירו, ובצדק, שאל לנו לחשוד בכשרים, ומלבד זאת - מדוע עלינו לחשוש באופן מיוחד משקריו של השליח, יותר מאשר לחשוש לשקריו של בעל הדין עצמו?
ניתן להציע, אפוא, הסבר אלטרנטיבי: מינוי השליח פוגע במערכת השיקולים של בית הדין. ניטול לדוגמא את דין מיגו, עליו עמדנו לפני שבועיים במדור זה ("מיגו: מי בכלל צריך את זה?"): מיגו מבוסס על ההנחה, שאילו היה הנתבע רוצה לשקר - היה מעז וטוען טענה אחרת, ולכן בית הדין צריכים לייחס אמינות לטענתו הנוכחית. אמנם, הנחה זו משתנה מאדם לאדם: ייתכן בהחלט שראובן המשלח הינו אדם פחדן מטבעו, וגם לא כל כך חכם, והוא לא היה מעיז לטעון שום טענה אלטרנטיבית שקרית. עורך הדין שמעון, לעומתו, ידוע דווקא כאיש חכם ובעל תעוזה, והוא היה יכול להעיז ולטעון טענות שקריות מוצלחות. אם כך, המיגו שנעניק לשמעון יהיה חזק בהרבה מן המיגו שנעניק לראובן. כך יוצא שמינוי עורך הדין פוגע בשיקוליהם של בית הדין, ומקשה עליהם להבחין בין ראובן המשלח לשמעון השליח.
ד.
בין כה ובין כה, מסתבר שרבים מחכמינו לא בדיוק אהבו את מי שמשמש עורך דין, ומלמד את שולחיו מה לטעון בבית המשפט: לדוגמא, רב (שבועות לא.) דרש את הפסוק ביחזקאל (י"ח, יח) "וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו" על מי שבא בהרשאה לבית הדין. היו גם שציטטו בהקשר זה את המימרה המפורסמת מפרקי אבות "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" (פ"א, מ"ח; והשווה גם גמרא שבת קלט: וראשונים שם), וביארו את הביטוי "עורכי הדיינין" בדיוק כפי שאנו מפרשים אותו היום: אדם שמציג את הטענות בצורה משכנעת בפני הדיין, במטרה לזכות את הקליינט שלו.
מכל מקום, יהיה מקור האיסור אשר יהיה, הרמב"ם (שלוחין פ"ג, ה"ה) והשולחן ערוך (קכ"ג, טו) פסקו שאכן אין למנות שליח בהרשאה, אלא במצבים בהם אין ברירה (עיין בהשגות הראב"ד, ובהגהות מיימוניות שם). וכך סיכם הרמב"ם את הדברים:
"ההרשאה מגונה. ושיטען איש אחר במקום חברו את טענותיו - הוא איסור חמור [...]. ואסור לדעתי למנות מורשה, אלא כשיש הכרח" (בשו"ת, סימן רע"ב).