ברוריה מוכרת לכולנו, כאשתו של ר מאיר. עיון מדוקדק בסיפורים על הדמות ופועלה מעלה כי ניצבת מולנו דמות בעייתית רצופת סתירות פנימיות. ניקח לדוגמא את המסופר בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד א (בתרגום חופשי מארמית):
"בשכונתו של ר מאיר היו בריונים שהיו מצערים ומטרידים אותו. רצה ר מאיר להתפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: האם דעתך להתפלל עליהם שימותו משום שנאמר יתמו חטאים?! שים לב! האם נאמר חוטאים? חטאים נאמר! אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה! ואכן ביקש עליהם ר מאיר רחמים וחזרו בתשובה"
מהסיפור הזה נראה כי ברוריה הינה אשה רחמנית רודפת שלום ובעלת סבלנות מיוחדת. אמנם מכמה סיפורים אחרים נראית דמותה של ברוריה שונה לחלוטין! נשים לב למסופר בתלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג עמוד ב:
"רבי יוסי הגלילי היה הולך בדרך ופגע בדרכו בברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? - אמרה לו: גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד. "
לאן נעלמה הסבלנות של ברוריה? מדוע נקטה בתוקפנות כזאת כלפי ר יוסי הגלילי, מה פשר האבסורד הזה שבכדי לא להרבות שיחה עם האשה מגיבה ברוריה על ארבעה מלים בלבד בסימפוניה של 16 מילים, פי ארבע?!
אם לא די בכך הרי שעמוד אחר כך מסופר על ברוריה שמצאה תלמיד אחד שהיו לומד בלחש, בעטה בו ואמרה: לא כך כתוב (שמואל ב כ"ג) ערוכה בכל ושמרה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת.
האם זו ברוריה שהכרנו רודפת שלום ומלמדת זכויות? האמנם יעלו בקנה אחד שלושת הסיפורים??
יעלו גם יעלו! אנו נטען כי אין ניגודי אופי בדמותה של ברוריה, ברוריה לא רחמנית ולא תוקפנית לא סבלנית ולא קצרת רוח, ברוריה פשוט רוצה להראות לאחרים כמה היא טובה ויותר מכך - כמה הם לא, כך שהיא מטיפה לר מאיר על מחשבתו ולר יוסי הגלילי על דבריו ולאותו תלמיד מסכן על לימודו. למרות שאין בדבריה אליהם קו אחיד של אידיאולוגיה, מאחוריהם ישנו קו עקבי של הטפה והשפלה. למה ברוריה נוקטת בדרך זו?
צריך לזכור שברוריה היא עוף מוזר באותה תקופה, אשה בין גברים שמנסה להוכיח את עצמה בעולם התורה הגברי, כל חייה היא מנסה להראות שגם היא יכולה ולא רק שהיא אינה נופלת - היא גם עולה, יותר נכון הם נופלים ממנה. לכן, כל מגמתה היא להראות לחובשי בית המדרש כמה הם לא וכמה היא כן! עד שיום אחד...
"פעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ:) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת הבושה." (רש"י ע"ז דף יח:)
מה שהפריע לברוריה הוא לא החטא עצמו אלא שר מאיר יודע מכך, כעת הוכח שאכן דעתה קלה, כעת הוכח שכל מפעל החיים שלה קרס, לכן באה גם התוצאה הדרמטית של התאבדותה. לקח חשוב למדנו מברוריה, ונסכם אותו בדבריו של הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו חלק ג עמ 117:
"כל מעשה וכל דרגה שמגיעים אליה, ככל שהם פנימיים יותר - יש יותר תקוה שיהיו אמיתיים, וככל שהם מוסבים כלפי חוץ - עלולים יותר להיות מעורבים עם שלא לשמה. על כן כאשר אנו שואפים למצוה הגדולה של קידוש השם ראשית מאמצנו צריך להיות להגיע לגדר של קידוש השם בתוך עצמנו לעצמנו.."