הגם רזאל בבורגנים?

כשקיבלתי את ההזמנה להופעה של אהרון רזאל התפלאתי - מדוע הוא בחר להופיע דווקא במרכז ברודט? לאהרון רזאל כפי שאני מכירה אותו, וכפי שהשתקפה דמותו עד אלבום ההופעה האחרון ובעיקר בו, מתאים הרבה יותר להופיע בלבונטין 7 או אפילו בברבי, אם אנחנו כבר בתל אביב. מרכז ברודט הוא אנטיתזה שלהן, כמרכז לתרבות יהודית המארח על פי רוב אירועים מסוג שונה, והמעוצב כמיני-תיאטרון ירושלים ממש. בדיעבד, הבנתי שאהרון רזאל הלך עם מופע ההשקה עד הסוף. הוא לא קיפץ כתיש, לא שר ולו שיר אחד שאינו מהאלבום החדש, ואפילו לא טרח להעלות גיטרה לבמה, ועל כך בהמשך.

את היכרותי עם אהרון רזאל אני ממקדת בשלושה צירי זמן נקודתיים. האחד: הופעה שלו בצוללת הצהובה בשנת 1999 - מעט מאוד אנשים, אווירה של מהפיכה באוויר. השני: אלבום ההופעה שיצא לפני כשנה וחצי - הקהל רב, רוק יהודי בועט, אהרון רזאל מקפץ, שיאים חדשים. עוד על שני הצירים הללו כבר נכתב בעבר. השלישי: הופעת ההשקה של "להיות מחובר" במרכז ברודט - רזאל אחר מאוד, בוגר בהרבה, אינו קופץ כלל, איש משפחה למופת.

בהופעה עצמה, רזאל מנגן רק משירי האלבום החדש, רובם שקטים, כמעט כולם נכתבו ולא רק הולחנו על ידיו, בניגוד לשיריו הקודמים. הטקסטים לא מבריקים במיוחד, לא מחדשים כמעט דבר, וחבל שכך, כי רזאל המלחין מוכשר ומפתיע, ורזאל הכותב נוטה לקלישאות ובכך מוריד את רמת השירים. הדבר בולט בעיקר לעומת השירים שאת מילותיהם כן לקח ממקורות, שהרי רזאל משחר הקריירה שלו ניכר בבחירת טקסטים מעולים, כמו שירו של שמואל הנגיד ושיר הקרמבו בעל פוטנציאל הקאלט שמילותיו נלקחו מתוך שו"ת מעלון שבת.

בחירת הכלים בהופעה משונה למדי: רזאל על הקלידים, איתו קובי על הבס ובצלאל על התופים (מאחר והוא לא מציג אותם מעבר לשמותיהם הפרטיים, הם ייוותרו עד סוף ההופעה קובי ובצלאל, ומחיטוט בעטיפת הדיסק החדש נגלה שקובי הוא קובי קלאר ולעולם לא נדע מיהו אותו בצלאל). זו בחירה מעניינת, שהפכה את הבס לדומיננטי במיוחד והבליטה את כשרונו של אותו קובי.

גם בקהל ניכר שינוי, שכן הוא מורכב, רובו ככולו, מאנשים שעברו את גיל ה-30 או לחילופין טרם הגיעו לגיל 3. הרבה משפחה וחברים, אני משערת, וקשה שלא להבחין בשולי רנד ובסיון רהב מאיר. זוגות חבושי כיפה שחורה, כיפה סרוגה וכיסויי ראש ממלאים את האולם. יופי לו, לאהרון רזאל, הוא הגיע לקהל הדתי הבורגני. אבל מה קרה? איך עבר רזאל מהפך כזה, מרוקר של נוער דתי לרוקר של הוריו?

אם אתדרדר למחוזות הפסיכולוגיה בגרוש, שתי סיבות עיקריות מביאות למהפיכה. האחת מקורה בשינוי שחל בחייו של אהרון רזאל, שהפך לאיש משפחה של ממש. אמנם גם האלבום הקודם יצא כשרזאל כבר היה לאב, אך כעת הוא כבר אב לילדים גדולים יותר ששואלים שאלות, מתערבים בשיריו, וגורמים לו ככל הנראה להתברגן קלות. וכך, לאלבום החדש מצטרף גם שיר ילדים (חביב), ועל שיר הנושא, "להיות מחובר", מספר רזאל שכאשר כתב אותו, בנו שם לב שהוא לא שמח במיוחד מהתוצאה ואמר לו "אבא, למדנו היום בגן שמה שיוצא-אני מרוצה". אני לא בטוחה שהסטנדרטים זהים.

הסיבה השנייה היא גם זו שבגינה לא הייתה גיטרה על הבמה. הקהל הדתי של רזאל עבר טראומה קשה בעקבות הפינוי מגוש קטיף. שני השירים האחרונים באלבום, "איפה ניגנתי בקיץ האחרון" ו"כשיבואו לפנות את ביתי" שהם בעלי משקל רב כאשר הם באים בזה אחר זה, עוסקים בפינוי. האחד בצורת יומן מסע של הימים האחרונים בגוש, והשני מהורהר יותר. שניהם מתעדים אירוע קשה, משמעותי, כזה שהשפעתו לא תחלוף במהרה, ואהרון רזאל מספר (בהופעה וגם באחד השירים) כי כאשר הגיע לנגן למעטים שנותרו בגוש קטיף כמה ימים לפני הפינוי, הוא ניגן על הגיטרה בכזו עוצמה, שנקרעו לו המיתרים ומאז הוא לא העז להחליף אותם. אחרי זה, בהופעת השקה של אלבום שחלקו הגדול נכתב לא הרבה אחרי האירועים הללו, באמת קשה לצפות ממנו לקפץ בהתלהבות על הבמה.

שני אלמנטים נוספים מאפיינים את "תהליך ההתבגרות" של רזאל. הראשון נהדר, והוא זה שקולו של רזאל השתפר פלאים מאז שמעתיו לאחרונה. השני מחריד בעיני, ולפי הצגתו בעצמו את השינוי, אינני היחידה שחושבת כך, והוא שיר אחד באלבום שרזאל שר במבטא אשכנזי ("יום שבסון אין לשכוייח"). גדולתו של רזאל הייתה בעייני היותו ישראלי כמוני, צעיר, רענן, שונה מהקולגות מלמעלה - אברהם פריד, מרדכי בן דוד ודומיהם (תסלחו לי אם הם כבר לא בתמונה, גם אני לא במיוחד) - ואם יתחיל לשיר כמוהם, הוא יאבד את הייחוד שלו בעיני הקהל צורך המוזיקה היהודית, בניגוד למוזיקה החסידית.

כך או כך, ניכר שאהרון רזאל עבר תהליך משמעותי. ימים יגידו כיצד זה ישפיע על הקריירה שלו, או אם זה מהלך שהוא ידבוק בו. לעת עתה, אני אומרת, אולי כדאי להשיב את המיתרים לגיטרה ולנסות לחזור לקפוץ בצוללת הצהובה.