"גם אני באידכם אשחק אלעג בבא פחדכם" (משלי א, כ"ו)
כתגובה מסויימת ליחס המחפיר שהפגינו כנגד קריאותיה, עצותיה ותוכחותיה, ה"חכמה" אומרת ש"גם" היא תשחק, תצחק, ותלעג, באידנו ובבא פחדינו. בקטע הבא ננסה להבין מה המשמעות של "אידכם" מול/בנוסף ל"בא פחדכם", מה ההבדל בין השחוק ללעג, ומדוע היא, החכמה, מתנהגת אלינו בצורה שכזו.
יום אידם
הפירוש הפשוט לאידכם הוא למעשה יום חגם של עכו"ם. אזכור לכך קיים במשנה הראשונה במסכת ע"ז, שפוסקת ש"לפני אידיהן של עובדי כוכבים ומזלות שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן...".
האבן עזרא מקשר את הביטוי "אידכם" לפסוק: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו)
לאחר בריאת העולם לא ירדו גשמים. במקום זאת, עלה מתוך האדמה "אד", והשקה אותה (את האדמה, כמובן). הרבה מהמפרשים (כך הוא בתרגום אונקלוס, ברש"י ועוד) מסבירים שהכוונה ב"אד" היא לענן.
מה הקשר בין ענן ליום אידם, יום חגם של הגויים. נראה שפירוש זה, כפירושים אחרים לביטוי "יום אידם", נוקט בדרך המדגישה את חוסר המשמעות של אותו מועד של עכו"ם. ישנם שני סוגי עננים: ענן תכלית וענן תרמית(ויש גורסים תדמית). ענן התכלית הוא ענן המחדש את פני האדמה, ה"מצמיח חציר לבהמה" ומאכל לאדם, שיש לו מטען פורה ומפרה בתוכו. ענן תרמית, לעומת זאת, חסר תועלת לחלוטין. הקריאה ליום חגם של עכו"ם יום אידם, נראה שבאה לרמז לאותו ענן תרמית. כמו אותו ענן, שכולו רוח ותדמית, כמו הענן, שאינו מחובר לשום דבר וכמו הענן, שתגיע רוח קלה ותסיע אותו לדרכו, כך יום חגם של ע"ז - הוא ריקני וחסר תוחלת, אין לו שום חיבור לאמת והקב"ה כבר ידאג לפזר אותו מהעולם.
בפסוק שלנו, בכל אופן, נראה שהכיוון הוא של פורענות("פחדיכם", וכן בפסוק הבא, "כשואה", "צרה וצוקה"), מה שמוביל אותנו לרובד נוסף בהסבר יום אידם. הזמן שבו מוכח יותר מכל שהעבודה זרה הייתה אכן זרה לעולם וזרה לאמת, הוא הזמן בו הקב"ה נפרע מהם ומעובדיהם, הזמן שהקב"ה מראה את גדולתו בעולם. באידכם, ביום בו יוכח שמה שעשיתם היה טעות, "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", משום שאז יוכח, לכל באי העולם, שדרך ה, דרך החכמה, היא הבסיס של העולם, היא האמת הקיימת בה, ולא כל אותן העבודות הזרות לה.
כפי שכבר כתבנו, נראה שהשחוק הוא שחוק של הקלה, צחוק של שחרור. אחת החוויות הקשות בחייו של היהודי המאמין, היא חוסר התגובה הטבעית למעשיו. אם אדם כורת ענף בשבת, הוא מצפה לחטוף איזה פסנתר על הראש, משהו שיבהיר לו שהמציאות נוגדת את מה שהוא עושה. מן העבר השני, כשאדם עושה מצווה, הוא מקווה שכל היום שלו אחר כך יתנהל טוב יותר, שלכל הפחות תהיה לו הארה רוחנית והרגשה מרוממת, אם לא שינחת לחיקו צק שמן או שיזכה בפיס. למצער, רוב הזמן זה לא קורה. אדם יכול להיות אדם מאמין כל חייו, שומר תורה ומצוות, , והמציאות לא תעזור לו בכך.
חלקו הראשון של הפסוק מתאר, לפני הבנתנו עד כה, את המציאות הנכונה. מציאות שבה אם אנו לא מתנהגים היטב אז "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ואם אנו מתנהגים טוב אז "ונתתי מטר ארצכם בעתו", מציאות שבה אין שאלת "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו", משום שלרשע אכן רע, כמו שצריך, ולצדיק טוב, כמתבקש. מצב זה, שבו העולם, הקיום, נוטה סוף סוף בבירור לכיוונו של ה, מצב של בשוב ה שיבת ציון, אז זה הזמן לשחוק, לשמוח ולהודות על הפלת המחיצות והמסכים, על חזרת הדברים לתיקונם.
בא הפחד
"שרים רדפוני חנם ומדבר(י)ך פחד לבי" (תהלים קי"ט, קס"א)
חייו של דוד המלך לא היו פשוטים, ודאי לא על פי מזמורי התהלים. בפסוק זה מספר דוד המלך שאף על פי ששרים, אנשים חשובים ובעלי השפעה, רדפו אחריו, הוא לא פחד מהם אלא מדבריו של הקב"ה. אדם מאמין ירא פן יטעה ויאכל חמץ בפסח עשרות מונים יותר משהוא ירא מפני מכתב ממשטרת התנועה, באיש שעיקר עולמו הוא הקב"ה לא יפעלו פחדי שוא.
עד כאן היו אלו פחדיו של אדם ירא שמים. מה הם פחדיו של האדם ההולך אחר שרירות ליבו ותאוות נפשו?
"והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ח, ס"ו)
לקראת סוף הקללות חסרות התקווה של ספר דברים, בתיאור הנורא של עמ"י הנפוץ בכל גויי הארץ, מתואר מצב שבו החיים של החוטא הבודד, הגלמוד, הניצב הרחק ממשפחתו וממולדתו, תלויים על בלימה. מהפסוק הזה נראה, שהפחד של האדם הטועה והסורר נשארים, בסופו של דבר, פחד על חייו שלו, פחד שמוביל לחוסר תקווה, לחוסר אמון בחייו. בכל אופן, הפחד הוא מפני העתיד, הצפוי לקרות. אדם אינו פוחד אחרי שקיבל ציון נכשל בבחינה, אלא כשניגש לעשותה/לקבל את הציון עליה, אף אחד לא מפחד מפני השריפה שקרתה לו אלא מפני ההשלכות העתידיות.
במילים אחרות, בוא הפחד הוא (וכך, פחות או יותר, פירש הגר"א את הפסוק) השלב בו האדם רואה את האסון מול עיניו, כשהוא מבין מה הולך לקרות לו. כשאדם שכל חייו הלך בעיוורון, לא הקשיב לעצות החכמה ולא שעה לאזהרות התבונה, קולט לפתע פתאום את הצפוי להתרחש לו - זה רגע מפחיד מאוד.
ברגע הזה, החכמה "תלעג". הלעג הוא, בפשטות, זלזול עמוק ויסודי באדם העומד מולך. הלעג המוזכר פה אינו "ירידה" אקראית על אדם המחליק על בננה, אלא הסתייגות מאיש שנוסע כל יום בכביש חלק, לא צחוק בעקבות טעות של אדם, אלא אמירה נוקבת מאוד נגד כל הכיוון אליו נע האדם, נגד תפיסתו ומהותו.
אדם שרואה שכל מעשיו היו תוהו, ומבין שהוא הולך לקראת סופו, יכול להתחרט על עברו ולתקן את מעשיו, ויכול להשאר באותה תפיסה בה היה לפני כן, תוך אימה ופחד מפני העתיד. אדם שעדיין לא הכיר בטעויותיו, ומה שמטריד אותו הם האסונות שיפקדו אותו, מוכיח שהוא לא הבין את הנקודה העיקרית. המטרה היא לא שהאדם יצליח לשרוד, אלא שינהל את חייו בקדושה ובטהרה, ע"פ עצות החכמה, ע"פ דברי התורה. אם גם אחרי שהוכח שהחכמה צודקת, שהתורה היא החיים ועוזביה ירדו שאולה, האדם עדיין חושש לעורו ולא לאורו, לנשמתו, אז הוא אכן ראוי ללעג.
הפסוק מתאר, על פי הבנתנו, את המצב שיקרה אחרי שיתברר שהחכמה צדקה. לאחר שגם המציאות הכריעה לטובתה, אז, ימלא שחוק פינו. למרות זאת, אומר שלמה המלך, יהיו אנשים שגם כשיגלו את טעותם ויבינו את חוסר התועלת שבמעשיהם עד כה, הם ימשיכו לדאוג לגופם, הם יפחדו מהעונש במקום לירא מהטעות. האנשים שהלכו עם האמת ישחקו כשיגיע יום אידם, ישמחו כשתזדכך המציאות. האנשים שנשארו במרים, לעומת זאת, ראויים ללעג.