א.
לפני כמה שבועות פרסמנו מאמר קצר, אשר דן במונח ההלכתי "מיגו להוציא". כמה מקוראינו הקשו, ובצדק, שמן הראוי היה להקדים ולעסוק בעצם המונח "מיגו", קודם שנתמקד במקרה המיוחד של "מיגו להוציא". ואכן, בשורות הבאות נבקש להשלים את חובנו.
ב.
"מיגו", שפירושו בארמית "מתוך", לקוח מעולם הטענות הנאמרות בבית הדין. הרעיון העומד בבסיסו הוא, שמתוך - "מיגו" - שהנתבע יכול היה לומר טענה טובה אחרת, ובה היה נפטר, עלינו לפטור אותו גם בטענה הטובה פחות שבחר להציג. כלומר, אנו מאפשרים לו לזכות בטענתו הנוכחית, בזכות קיומה של טענה אלטרנטיבית טובה בהרבה.
באופן אינטואיטיבי, מהלך שכזה נראה מוקשה מאוד: אם האדם בחר לטעון טענה מסויימת בבית הדין, מדוע שנתייחס בכלל לטענה האלטרנטיבית - הטענה שיכול היה לטעון? מה ההיגיון להתעלם, במובן מסויים, ממה שנאמר בפועל בבית הדין, ולהתייחס למציאות בדיונית?
ג.
בעולם הלמדני מקובל לדבר על שני כיוונים מרכזיים, המבארים את ההיגיון הפנימי של המיגו. כיוון אחד רואה במיגו כלי, המעניק כוח טענה לתובע. במסגרת הנוכחית לא נוכל לעמוד לעומק על כיוון זה, והמעוניינים מוזמנים לעיין במאמרו של אפרים כדורי - "שטרא זייפא", שהתפרסם בגיליון 143 של עלון שבות.
כיוון שני, חלופי, רואה במיגו כלי בירורי, המוכיח לנו (ברמה כלשהי) שהנתבע צודק. נבאר את הדברים בסיוע מקרה המובא בגמרא בבבא בתרא (כאן בתרגום לעברית):
"שאל רב עמרם את רב חסדא: המפקיד אצל חבירו בשטר, ואמר לו החזרתים לך, מהו? האם מתוך שאילו היה אומר נאנסו היה מהימן - גם עכשיו נאמן, או שמא ישיב לו הבעלים שטרך בידי?" (ע.).
ראובן מחזיק בידו שטר, ובו נכתב שחור על גבי לבן שלפני מספר שבועות הפקיד בידיו של שמעון חפץ יקר ערך. מנגד, שמעון טוען בתוקף שכבר השיב את החפץ, אלא שאין בידיו הסבר משכנע מדוע - אם כך - הותיר את השטר המפליל בידיו של ראובן.
לכאורה, על פי הדין, היינו אמורים לפסוק נגד שמעון: לראובן שטר מפורש המצדיק את עמדתו, ואילו לשמעון אין תירוץ סביר שישכנע אותנו באמיתות דבריו. ובכל זאת, רב חסדא - בפניו הועלתה השאלה - לא היה כל כך משוכנע, וביקש לעשות שימוש במיגו: אילו היה שמעון מוותר על טענת "החזרתי", ובמקום זאת טוען "נאנסתי" (כלומר: החפץ נלקח ממני באונס, למשל - שודד אלים גזל אותו) - היינו פוטרים אותו. לפיכך, יש מקום לומר שגם כאשר בחר לומר "החזרתי" נפטור אותו באמצעות מיגו: מתוך שיכול היה להיפטר בטענת "נאנסו", נפטור אותו גם בטענת "החזרתי".
כעת, בסיוע הדוגמא שלפנינו, נוכל לשוב ולעמוד על פשר המיגו. כאמור, דרך אחת גורסת שמיגו מהווה כלי בירורי, או - בלשון אותה נוקטים הראשונים במקומות רבים - "מה לו לשקר? אי בעי הוה טעין טענה מעלייתא". במקרה שלפנינו, שמעון פונה לבית הדין בתחינה נואשת: אילו הייתי רוצה לרמות את ראובן - הייתי טוען פשוט "נאנסתי", ונפטר ללא כל קושי. העובדה שבחרתי בנתיב הקשה, וטענתי "החזרתי" - טענה חלשה יחסית - רק מוכיחה את צדקוּתי. ובניסוח פורמאלי: אילו היה שמעון רוצה לשקר - היה בוחר בטענה אלטרנטיבית חזקה וקלה בהרבה, ואם בחר בכל זאת לטעון טענה נוכחית חלשה - מוכח שהוא דובר אמת.
הקושי העיקרי בביאור כזה של מיגו, טמון בהנחת היסוד: אילו רק רצה, היה שמעון טוען טענה שקרית טובה יותר. אולם, כבר רש"י בכתובות עמד על הקושי שבהנחה זו:
"אע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו - לא אמרינן מגו, דדלמא לא אסקה אדעתה" (טז., ד"ה הכא).
במילים אחרות, ניתן להציע הסברים אחרים לכך ששמעון לא טען את הטענה האלטרנטיבית: אולי הוא איננו תלמיד חכם, ולא ידע שעדיף לטעון "נאנסתי"? ואולי לא היה מעז לטעון שקר כל כך בוטה (מה שמכונה במפרשים "מיגו דחציף", מלשון חוצפה)? לפיכך, במקרים רבים ימצאו דעות - באמוראים, בראשונים או בפוסקים - שלא יקבלו את המיגו, מסיבות אלו ממש: הבירור שהוא מעניק איננו טוב מספיק.
אגב, מסיבה זו מקובל גם כן לתת עדיפות לכלי בירור אחרים, כאשר הם סותרים את המיגו. כך, למשל, סוברים כמעט כולם שמיגו המתנגש עם עדים - בטל (עיין בבא בתרא כט.), ובאופן דומה גם מיגו נגד חזקה ורוב (עיין שם ה., וקידושין סד:). ההיגיון בכך, על פי ההסבר שהצגנו, מובן בהחלט: הבירור שמעניק לנו המיג הוא שברירי, ולא ניתן להסתמך עליו ב-100 אחוזים. לפיכך, במקרה בו הוא מתנגש עם כלים חזקים יותר - עדים, למשל - אנו מעדיפים אותם על פניו.