שאלת צריכת מוצרי חקלאות בשנה השביעית מתפצלת למעשה לשתי שאלות. הראשונה שבהן היא מהו הדבר הראוי והנכון לעשות לכתחילה, ואיזה מעמד הלכתי של פירות וירקות יש להעדיף. חברות שיווק מסוימות, בעיקר אלו הפונות לעולם החרדי, הכריעו כי הטוב ביותר הוא "יבול נכרים". בשל העובדה שאנו פוסקים שיש קניין בארץ ישראל להפקיע מידי תרומות ומעשרות יבול הנכרים אינו חייב כלל בתרומות ומעשרות וכן לא בקדושת שביעית, ועל כן הדבר הוא "הפשוט". ביותר מבחינה הלכתית. מדיניות זו ממשיכה את מה שאנו מכירים היטב מתוויות המוצרים: "ללא חשש ערלה טבל ושביעית", כאילו יבול שביעית הוא יבול אסור כטבל וערלה ?
האמנם זו הדרך הטובה ביותר מבחינה הלכתית ? אמת הדבר שאיני מבין כיצד ניתן לטעון זאת. ראשית - מדובר בהחמצה גדולה של אכילת פירות שביעית בקדושה, שלדעת הרמב"ן כנראה מצוותן דאורייתא, ואף אם עמדתו היא עמדת יחיד בוודאי שיש מעלה גדולה באכילת פירות ארץ ישראל בקדושה. שנית - עד שאנו באים לחשוש בחששות שונות בשביעית אנו עוברים על "וחי אחיך עמך" ועל החובה להחזיק ידי חקלאים יהודים השומרים שביעית במלואה. שלישית - חשש פירות שביעית מדרבנן גורם להעדפת קנייה מאויבי העם היהודי, והעברת עוד ועוד כספים לרשות הפלשתינאית שמתוכם חלק מהכספים משמש להריגת יהודים !
על כן, ברוכים יהיו אנשי מכון התורה והארץ שנטלו על עצמם את המשימה, וכן גופים נוספים כמו תנובה, שנטלו אחריות על עצמם, ויצרו מערכת שיווק כשרה לחלוטין על פי ההלכה, בדרך של "אוצר בית דין" המזכה הן את החקלאים המבקשים לשמור שביעית כהלכתה ביכולת לעמוד בכך כלכלית, והן את הצרכנים הזוכים לאכול פירות שביעית בקדושה. לא אסתיר כי יש לי מחלוקת עם אנשי התורה והארץ על סדר העדיפות שלהם ב"לכתחילה", ובכך שהם מעדיפים לשווק פירות שנותרו בקירור מהשנה השישית וכן פירות ממצעים מנותקים קודם לפירות הקדושים בקדושת שביעית. לדעתי זה סדר עדיפות לא נכון, אולם גם בשל העובדה שבאופן מעשי מדובר בהבדל קטן מאוד, וגם בשל העובדה שקיימת חובה להתיישר עם אלה שנטלו את המשימה על עצמם, אני מצטרף לקריאת הרבנים הרבים ופונה לציבור הנאמן להלכה להימנות על אנשי קרן השביעית הזו ולצרוך פירות וירקות דרך "מכון התורה והארץ". ריבוי המודעות המתפרסם בשבועות האחרונים הופך את המינוי על שיווק אוצר בית הדין לנגיש מאוד לכולם, וזו מצווה גדולה כפולה - הן לצרוך פירות הקדושים בקדושת שביעית, והן לתמוך בחקלאים המגדלים פירות וירקות בדרך עקרונית הפונה לכלל ישראל. חלק בלתי נפרד מנאמנותנו לארץ ישראל ומהדרך בה אנו מתייחסים לקדושת הארץ הוא ההקפדה היתרה על שמירת המצוות התלויות בארץ בדרך של לכתחילה, לחזק את החקלאים שומרי השביעית במלואה ולזכות לאכול פירות בקדושת שביעית. מהלך זה צריך להיות מחוזק בפסיקות הלכתיות בעניין הדרך בה יש לאכול פירות שביעית בקדושה. צריך לפסוק לאור ההלכה כיצד מתנהלים בדרך ארץ טבעית, ולא להעמיס חששות ופחדים על צרכני פירות שביעית, עד שימאסו או בהם או בחיים הנורמאליים ויעדיפו להדיר עצמם מקדושה זו. פסיקה נאמנה להלכה ולא לעצבנות היא תנאי הכרחי לחיזוק המגמה של אנשי התורה והארץ.
שאלה שניה בנושא צריכת פירות שביעית היא מה לעשות כאשר פירות וירקות "לכתחילה" יאזלו מן השוק. אז תיוותר הבחירה בין שלוש אפשרויות צריכה: פירות יבוא, פירות מהרשות הפלשתינאית ופירות של מגדלים הסומכים על התר המכירה. כאמור לעיל, לא ניתן להבין כיצד יכול אדם לכלכל את הרשות הפלשתינאית ולסבסד את אויבינו, בעיקר בתקופה בה ממשלת ישראל עצמה מוליכה מדיניות של חרם כלכלי על הרשות, מתוך מודעות לכך שמכל פרוטה ההולכת לרשות מופרש חלק כדי להרוג אותנו.
בבחירה בין יבוא לבין היתר מכירה בחרו אנשי התורה והארץ לכתחילה ביבוא (מדובר בעיקר בתפוחי אדמה גזר ובצל) מאשר בהסתמכות על התר המכירה. בהכרעה זו אני רואה בעיה חמורה מבחינה הלכתית, וזאת משני כיוונים. ראשית, אנו שוב מעדיפים להחמיר בשביעית דרבנן מול "וחי אחיך עמך" שהוא דאורייתא, ומדובר כאמור בחקלאים שנהגו על פי הפסיקה של התור המכירה. שנית, וזה החמור יותר, אנו סוטים סטיה חמורה מהדרך בה הלכנו כל השנים. לאורך השנים כולם טענו כי פיתרון שנת השביעית צריך להיות פיתרון ממלכתי. חלק מייחודיות הפסיקה הנאמנה לרוח התורה הייתה כי לא את בעייתנו שלנו באנו לפתור, כי אם קרואים להעמיד פיתרון הלכתי לכלל ישראל. נקודת המוצא צריכה להיות שכל כלל ישראל יכול ללכת בדרך זו, ואין אנו יכולים להסתמך על פסיקה המבוססת בציניות על כך שב"ה יש הרבה חילוניים והם יאכלו מהתר המכירה שאנו מקדמים, ואילו אנו לא נצרוך את זה. כאן מדובר בשינוי רוחני עמוק, שהוא בעייתי מאוד, ואני תמהה על ההכרעה הזו, ועל כך שרבנים רבים לא התייחסו לעניין זה ולא פתחו בדיון ציבורי רחב בדבר העדפה זו.
מהות הפסיקה התורנית שאנו מאמינים בה היא פסיקה לכלל ישראל. אם אנו מכריעים כי התר המכירה אינו תקף עוד - הוא לא תקף לכולם. אם אנו מכריעים כי התר המכירה חיוני לכינונה של האומה הישראלית בארצה, ואנו רואים בחקלאות יהודית את אחד מיסודות הקיום בארץ ישראל שיש לה משמעות רוחנית עמוקה, איני מבין כיצד אפשר מחד גיסא לפסוק שיש מקום להתר מכירה ומצד שני לא לצרוך אותו כלל, ולהעדיף יבוא על פניו. יש בפסיקה זו גם הרבה מאוד שאלות פראקטיות, כגון תעשייה (שימורים וכדו) וכגון הבעייתיות ביבוא עצמו, אולם לא מכיוון זה יש לדון בסוגיה אלא בראש ובראשונה מהכיוון ההלכתי העקרוני. אנו צריכים דווקא להתייצב ולומר כי על אף שכמובן שאנו מעדיפים את פירות קדושת השביעית ושימוש בפירות והירקות מקירור, בשעה שלא יהיו עוד פירות וירקות כאלה אנו נעמיד את היתר המכירה על כנו, ולא נייעד אותו רק ל"חילוניים", אלא נצרוך אותו דווקא מתוך העמדה ההלכתית העקרונית של פסיקה לכלל ישראל. אני גם תמהה על ממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה זצ"ל שלא נתנו דעתם מספיק על מגמה זו, ותומכים למעשה בדרך שהיא בלתי אפשרית. כאמור, אם הגיע זמנו של התר המכירה לעבור מן העולם בשל סיבות שונות יש לקבוע כך לכתחילה ולפעול בדרך זו. ברם, כל עוד הוא הדרך בה ניתן לקיים חקלאות יהודית בארץ ישראל אנו חייבים לחזק אותו ולתמוך בו, ולהעדיף אותו על ירקות יבוא המפרנסים את חקלאי חוץ לארץ והפוגעים פגיעה בחקלאי ישראל ובמקביל בעמדה ההלכתית העקרונית העוסקת בשאלות כלל ישראליות ולא בפתרון שנועדו מראש לאנ"ש בלבד.