א.
אדם הנושא אישה מתחייב להעניק לה שלושה דברים: שְאֵר (מזון), כסות (בגדים), ועונה (תשמיש המיטה). נחלקו תנאים מה דינו של פלוני שרצה לקדש את חברתו, אך הציב תנאי ולפיו ייפטר מלהעניק לה את שלושת הדברים הללו (אשר יכונו להלן, בקיצור, שכ"ע):
"הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים" (בבא בתרא קכ"ו ע"ב).
כלומר, רבי יהודה סבור שהתנאי קיים: האישה מקודשת לאיש, ללא חיובי שכ"ע. הגמ בהמשך מבארת, שרבי יהודה מתבסס על מנגנון הלכתי של "מחילה" (=ויתור): האישה מוחלת על השכ"ע שהבעל אמור היה לשלם לה. אמנם, רבי מאיר סובר שהתנאי שהציב הבעל בטל: האישה מקודשת לאיש בקידושין רגילים, הכוללים את כל חיובי שכ"ע. הגמ בהמשך מנמקת ש"המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל": התורה קבעה את חיובי שכ"ע, ולפיכך לא ניתן לבטל אותם.
לכאורה, טענתו של רבי מאיר איננה מובנת: ומה בכך שהתורה קבעה מלכתחילה שיש לשלם שכ"ע? הרי - וכפי שסובר רבי יהודה - האישה עשתה שימוש במנגנון כשר למהדרין של מחילה, והיא איננה מעוניינת לקבל את הכסף? מדוע אנו מתעקשים בכל זאת לחייב את הבעל לשלם את השכ"ע?
ב.
בשיטת רבי מאיר ניתן להציע, שהואיל והמחילה עלולה ליצור שינוי מהותי במערכת החוקים שקבעה התורה - לא ניתן להתיר אותה: אם נאפשר לאישה למחול - יווצרו קידושין ללא חיובי שכ"ע, וזאת בניגוד גמור למה שקבעה התורה. במילים אחרות, לא ניתן ליצור התנגשות בין שני חוקים שקבעה התורה, ולנצל כלל הלכתי אחד (מחילה) כדי לפגוע בכלל הלכתי אחר (קידושין).
בכדי לסבר את האוזן, נזכיר עיקרון אותו למדנו כבר בשיעורי אזרחות. אחד ההבדלים המהותיים בין מדינות מערב אירופה לבין ארצות הברית, נעוץ בהגבלת חופש הביטוי: באירופה קיימים חוקים האוסרים על הכחשת השואה והפצת תעמולה ניאו-נאצית, ואילו בארצות הברית אין כל מגבלה כזו. הגישה האירופית מכונה "דמוקרטיה מתגוננת": אירופה - שחוותה זה לא מכבר את הנאציזם - איננה מאפשרת לחסידיו להביע את דעתם בפומבי, ובכך היא מקטינה מאוד את הסיכוי להתפשטות אותה אידיאולוגיה מסוכנת.
ניתן לטעון, אפוא, שההגיון העומד בבסיס "הדמוקרטיה המתגוננת" - דומה במובן מסויים לסברה שהוצעה בדעת רבי מאיר. מדינות אירופה אינן מעניקות לניאו-נאציים את חופש הביטוי של הדמוקרטיה, בכדי שלא ינצלו אותו לחתור תחת יסודות אותה דמוקרטיה: לא ניתן לנצל כלי שהדמוקרטיה יצרה (חופש הביטוי), כדי לפגוע בעצם קיום הדמוקרטיה (הפצת אידיאולוגיה נאצית). זאת בדומה לדעת רבי מאיר, שאיננו מתיר להשתמש במחילה כדי לפגוע במוסד הנישואין.
ג.
נחתום בביאור אפשרי של משנה מבבא מציעא, הסותרת לכאורה חזיתית את שיטת רבי מאיר.
כזכור, כנגד ארבעה שומרים דיברה תורה: שואל, שומר שכר, שומר חינם ושוכר. התורה אף הגדילה ופירטה את דיניהם של כל השומרים. אמנם, המשנה קובעת:
"מַתְּנֵה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם" (פ"ז, מ"י-יא).
כלומר, שומר יכול להתנות שדינו יהיה שונה מן הדין שקבעה לו התורה. ניטול לדוגמא את ראובן, ששאל משמעון את אופניו: על פי התורה - ראובן חייב אפילו באונסין. אמנם, על פי המשנה, אם התנה ראובן במפורש שיהיה פטור - אכן ייפטר. לכאורה, דין המשנה עומד בסתירה לדעת רבי מאיר: הוא סובר שהתורה איננה מאפשרת לשנות את חוקיה-שלה, ולכאורה לדעתו לא ניתן לשנות גם את חוקי השומרים. אמנם, הגמ על אתר (ב"מ צ"ד ע"א) מבינה שגם רבי מאיר מסכים לדין המשנה. הכיצד?
ניתן להשיב, שקיים חילוק מהותי בין הלכות שומרים להלכות קידושין. קידושין הם, במהותם, מוסד תורני-הלכתי צרוף: מִיסוּד יחסי האישות הוא אחד מן החידושים שחידשה התורה בתחום שבין אדם לחבירו, שלא היו קיימים קודם מתן תורה. לפיכך, לא שייך - בראיית התורה - לדבר על קיומה של מערכת קידושין אלטרנטיבית. אדם המבקש לסטות מחוקי הקידושין של התורה, דוגמת אותו איש שרוצה לבטל את חיובי שכ"ע, איננו בא בשמה של מערכת חוקים חלופית, אלא מבקש למעשה לשנות את מערכת החוקים התורנית הקיימת. דבר זה איננו אפשרי, לדעת רבי מאיר, ולפיכך תנאו בטל.
מנגד, השמירה במהותה איננה מוסד הלכתי: אנשים הפקידו חפצים זה אצל זה שנים רבות קודם שניתנה תורה בהר סיני. לפיכך, ייתכן שאדם יצהיר "אינני חפץ לשמור את האופניים של חברי על פי הכללים שהתורה קבעה, אלא על פי כללים שאקבע בעצמי". ממילא, רבי מאיר מתיר לאדם להתנות על דיני השומרים: ראובן לא ביקש לשנות את חוקי השמירה שקבעה התורה, אלא להשתמש במערכת חוקים אלטרנטיבית - ודבר זה מותר.
נמצאנו למדים, אפוא, שלדעת רבי מאיר לא ניתן לעשות שימוש בכלי הלכתי אחד של התורה בכדי לשנות את מערכת החוקים הקיימת. אמנם, במקרים מסויימים קיימת אפשרות לבחור במערכת חוקים אלטרנטיבית לחוקי התורה, ולנהוג על פיה.