אדבר איתך - רחל שפירא

פתיחה

מי מאיתנו לא חווה חוויות קשות בחייו? למי מאיתנו אין אירועים שהוא מעדיף לשכוח? כולנו עברנו אירועים קשים, ודרכי ההתמודדות איתם על פי רוב הם שתיים: יש אנשים המעדיפים לדבר על החוויה הזו, לפרוק אותה מעל ליבם וכך להתמודד עם הכאב, הצער או החולשה, ויש המעדיפים להתמודד עם הרגשות האלו בכוחות עצמם, ללא עזרה מהסביבה, ועל הדרך גם לפתח לעצמם כל מיני מערכות הגנה עצמיות כדי להימנע ממפגש מחודש עם חוויות כאלה בעתיד. השיר שלפנינו, שהולחן ע"י אלונה טוראל וזכה לביצוע מדהים ונוגע ללב של חוה אלברשטיין, יעזור לנו להבין את הדברים החיוביים והשליליים של כל דרך התמודדות.

השיר

כשאתה חיוור מצער

מתחפר בשתיקתך

תן לי לדבר אליך

וללכת בין צלליך

להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע

לא אחריד את בדידותך

זהירה, כמו מהססת

באותות חיבה וחסד

אדבר איתך

יש בי כח

אל תחוס עלי

אל תפריע לקוצים שלך

לשרוט את רגלי

כשאתה עייף עד מוות

לא נרדם בחשיכה

בשעה שסיוטיך

מרדפים חלומותיך

אשאר איתך

על ידך אני נודדת

בין שנתך ליקיצתך

המילים שלי שבירות הן

וכפות ידי קטנות הן

אך הן לצידך

כשאראה או כשתאמר לי

חרש, חרישי

כי מתיך מתקבצים

גם אני ארכין את ראשי

האיש שממול

השיר כולו הוא מונולוג ארוך, מונולוג שמטרתו האחת היא להפוך לדיאלוג בין בני זוג, שכרגע לא ממש מתקשרים. האישה, שכ"כ חפצה בקשר יותר אינטימי עם בן זוגה, מרגישה שיש דברים שחוסמים אותו מלהיפתח אליה לגמרי, עד שהקשר ביניהם יהיה שקוף וברור לשניהם. בכל השיר, הגבר רק נרמז, הוא אינו לוקח חלק בשיחה. הסיטואציה שמתוארת כאן היא לא הכי נעימה. יש קשר בין שני אנשים, דבר האמור להעיד על יחסי תלות רגשיים, על משענת לזמנים קשים, ואילו כאן המצב ההפוך הוא הנכון. בן הזוג מעדיף "להתחפר בשתיקתו", ולא לשתף את זוגתו במה שעובר עליו. אותו הקשר גם מתואר בבית הרביעי ע"י האישה בכך שהיא נודדת לידו, ונדודים היא לא בדיוק המילה המתאימה לתאר "קשר" בין שני אנשים.

ככלל, בכל השיר יש ניסיונות של האישה לגרום לבעלה להיפתח. אובייקטיבית, אין כל פסול במעשיו - זו זכותו לא לחלוק את חוויותיו הקשות עם העולם, אך כאן יכול להיות שמגיע חסרונה של דרך ההתמודדות הזו. אך אם נסתכל על הצד השני, הצד של האישה, התמונה תהיה שונה לחלוטין: אותה האישה נפגעת היות והיא לא תקבל את כל מה שהיא מצפה לו, היא מרגישה שיש מחיצות ומחסומים שהיא לא מצליחה לחדור דרכם לתוך נפשו של בן זוגה.

אפשר לראות בשיר שאותו גבר חי עם סדר החיים הזה כבר המון זמן, ויש לו חוויות קשות יותר ופחות, אך המשותף לכולן הוא שהן נשארות אצלו בבטן, ולא יוצאות החוצה. לפעמים, כשלאדם קשה, או שהוא שומע משהו שלא קל לו לספוג, הוא מעדיף מיד לספר אותו לעוד מישהו כדי לפרוק את העול הזה מעליו. לאחר שהוא מספר את הסוד או החוויה הזו, הוא מרגיש הרבה יותר טוב. הרב סולובייציק כותב בפתיחת ספרו "איש האמונה הבודד", שאין הוא בא להציע דרכים לפתרון המשברים של האדם המאמין, אלא הוא בא לדבר, הוא בא כדי לפרוק מעליו מעט מתסכוליו האישיים כאיש אמונה, בבחינת "אדברה וירווח לי", ואולי ככה יהיה לו קל יותר להתמודד עם משבריו. את אותו הדבר בדיוק האישה מצפה מבן זוגה לעשות. הגבר שמוצג לראווה בשיר שלנו, כנראה לא בוחר בדרך ההתמודדות הזאת בכלל.

קשר השתיקה מופר

האישה, לעומתו, דוגלת בדרך אחרת, של שיתוף רגשי וגילוי לב אמיתי בין אנשים. היא משתמשת בטכניקות שונות על מנת לחדור את החומות שיצרו החוויות הקשות של הגבר בתוכו ומונעות ממנו להיפתח אליה בצורה חופשית. בבית הראשון היא מציעה את האפשרות הפשוטה ביותר - בוא ונדבר על זה, או לפחות תן לי הזדמנות לחוות ע"י הדיבור את אותם המאורעות הקשים ("צלליך") שאתה עובר. כנראה שהגבר לא משתכנע מניסיון זה של האישה, אולי אפילו מתרגז, והאישה שקלטה את הרמז לא שואלת אותו מדוע, אלא עוברת לדיבור בכיוון אחר - בכיוון הרגשות, במחוות נחמדות של חיבה וחסד, להראות לו שאפשר לסמוך עליה, שהיא אוהבת אותו, והיא יכולה לספוג גם את הדברים הקשים.

הבית השלישי כבר מתאר לנו את השבירה הראשונית של מעגל האבטחה שסבב את הגבר, ולראשונה נראה כאילו הוא מוכן להיפתח, אך הוא חושש שמא האישה לא תצליח להכיל את כל המטען הקשה שהוא עומד לפרוק מעליו הישר לכיוונה. היא, מצידה, לא חוששת מהבאות כמוהו, ועונה לו שיש לה כוח, ואין לו ממה לחשוש שמא יהיה לה כבד לסחוב את המעמסה הרגשית שהוא עומד להטיל עליה. היא אפילו מבקשת ממנו להוציא את כל אשר על ליבו, גם את הקוצים, כלשונה.

מהם אותם קוצים? לכולנו זכורה החוויה שנכנס לנו קוץ לעור. הרגשה לא נעימה במיוחד, הן בכניסה והן בהוצאה של הקוץ. הקוצים שעליהם מדברת האישה הם אותם האירועים הקטנים, הדוקרים, שיש פחד להתמודד איתם, כאלה שמאוד קשה לפרוק אותם החוצה, בגלל הפחד להתמודד שוב עם הכאב, עם המציאות שהכניסה את אותם הקוצים לתוך הגוף מלכתחילה. היא מבקשת ממנו בצורה הברורה ביותר - אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגלי. אני מוכנה להישרט, אני מוכנה לספוג, כי אני יודעת שהתמורה למאמצי היא הפתיחות ביחסינו ואת זה אני רוצה עד מאוד.

תיאוריית הקשר

הקשר המתואר בשיר שלנו, הוא קשר שרבים מאיתנו כבר עברו בחייהם, מי בחיי בנישואים שלו, ומי בחייו הפרטיים עם חבריו הקרובים אליו. קשר בינאישי הוא לאו דווקא קשר של אהבה. בפסיכולוגיה, וגם במקומות אחרים מחלקים את האנשים לשני סוגים - המקבל (בדרך כלל הנקבה) והנותן (בדרך כלל הזכר). הקשר המוצלח בין גבר לאישה הוא כשהגבר יוזם, נותן, והאישה המקבלת נענית לחיזוריו ומתחיל קשר של הפריה הדדית ביניהם. גם בקשרים אחרים בין חברים הדבר נכון, רק שהגבולות מעט מיטשטשים. כללו של דבר, אם אין לנו יחסי גומלין בין בני זוג כלשהם - הרי שאין לנו קשר כלל. הרבה יותר קל לנו לתקשר עם אנשים פתוחים, אנשים שמוכנים לצאת מהמסכות והמחבואים הנפשיים שלהם ולתת מעט מעצמם לחברה הסובבת אותם, מאשר עם אנשים סגורים, המעדיפים להתחפר בתוך עצמם ולא לשתף את העולם בסערות נפשם הפנימיות.

בשיר שלנו ברורה לכולם בחירתה של המשוררת בשיטה ה"מדברת" מהשיטה ה"מסוגרת". היא בוקעת את המחיצות שנבנו ע"י בן הזוג, ואולי יש כאן פתח לניסיון מחודש של זוגיות אולי אפילו טובה יותר ממה שהייתה קודם. הדבר המבדיל את האדם משאר הבהמות הוא הדיבור. בספרים רבים נקרא האדם "מדבר", רמה אחת מעל החי. לא סתם ניתן לנו כוח הדיבור, היות ובנפשנו אנו יצורים חברתיים, התלויים בקשר עם סביבתנו, ואותו הקשר נבנה ע"י אותו כוח דיבור. זוהי מתנה עצומה שהעניק לנו הקב"ה, אל לנו לא להשתמש בה.