קראתי ואין מקשיב

"יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב" (משלי א, כ"ד)

בשני הפסוקים הבאים, כ"ד-כ"ה, מתוארת הסיבה שבגללה יבוא, בפסוק כ"ו, כשואה פחדכם. הפסוק שלנו מתאר את ניסיון השכנוע של החכמה ("וכל זה דבר החכמה שנאמר: חכמות בחוץ תרונה"-אבן עזרא בפסוק ל"ג) שנתקל בסירוב. בקטע הקרוב ננסה להבין מה ההבדל בין מיאון לאי-הקשבה, מדוע התגובה לקריאה היא מיאון, למה הסירוב לנטיית יד הוא חוסר הקשבה ומה זה אומר לנו, בסופו של דבר.

"אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כ"ב, ט"ז)

אדם שפיתה נערה בתולה, מחוייב לשאת אותה לאשה. אם אבי הנערה לא מסכים שביתו תינשא למפתה אותה, ייאלץ המפתה לשלם לאביה כסף "כמוהר הבתולות" (כמו שנאמר באנוסה), 50 כסף. המיאון בפסוק פה, ובעוד מקומות רבים (ראה לדוג בסיפור בלק ובלעם, במדבר כ"ב), הוא סירוב למשהו לאחר ראיית האפשרויות האחרות, הכרעה בין אופציות לאחר בחינתם. דוגמה טובה לכך ניתן לראות במושג "מיאון" בחז"ל. קטנה שהושאה ע"י אביה לאדם מסויים בהיותה קטנה, יכולה להחליט, משעמדה על דעתה, האם להשאר עם אותו אדם שנשאה או לעזוב אותו, זהו "מיאון".

בעת החדשה התרחש תהליך היסטורי שלימים ייקרא "תנועת ההשכלה". התהליך הזה, שעיקרו חילון מסיבי של אלפי אנשים ונטישת ה"דת" לטובת ערכים תרבותיים כללים, גרם לאחר מכן לבעייה נוספת: בעוד שהאנשים שמרדו בדת אבותם הכירו את העולם שממנו יצאו היטב, וסירבו להשאר בתוכו מתוך "מיאון", הרי שצאצאיהם של אותם אנשים כבר אינם יכולים למאן באמת, משום שהם, לרוב, לא מכירים את אותה ה"דת" שממנה יצאו אבותיהם.

כשאדם קורא לאדם אחר, מסתבר שהם דוברים את אותה השפה, וכנראה שהוא גם מספיק קרוב כדי לשמוע אותו. בשלב הראשון החכמה מספיק קרובה כדי לקרוא לנו, וגם אנחנו עוד מספיק קרובים. מכיוון שכך, תגובה שלילית לקריאה תהיה סירוב לאחר הבנה, פחות או יותר, של האפשרויות שמציעים לי, שהרי שמעתי מה אמרו לי, אלא שבכל זאת לא רציתי לעשות זאת.

"ויאמר ה אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך" (שמות י, כ"א)

נטיית היד של משה מטרתה לגרום להאפלה על ארץ מצריים. גם במקומות אחרים שבו משה נוטה את ידו (החזרת הים על המצרים- שמות י"ד, וכן במכת ארבה- שמות י), היעד אליו הוא חותר הוא שינוי המציאות הרגילה, מטה את ידו על מנת להטות את מהלכו הפשוט של העולם, את מה שאנשים מצפים שיקרה. דבר נוסף שמאפיין את נטיית היד הוא התוצאה שלה, שכמעט תמיד מדובר בחורבן, הרס ואפילו מוות. אם זה במכת ארבה, אם זה בהחזרת הים על המצרים, וגם בפסוקים ביחזקאל(פרק י"ד לדוג) המדברים על השמדת הארץ החוטאת, נביאי השקר וכדו.

את נטיית היד של החכמה אפשר, אם כן, להסביר בשלושה אופנים. אפשרות אחת היא לומר שהחכמה עושה הכל על מנת להקריא לנו את הכתובת על הקיר, לגרום לנו לחשוב תחילה לפני שיגיע סוף המעשה, על ידי שינוי העולם. אף על פי כן, אומרת החכמה, אף אחד לא מקשיב.

אפשרות שניה להסבר נטיית היד של החוכמה, היא כמעשה שמקדים את המכה. משה רבינו נוטה את ידו על הים, ומצריים נזכרים בפעמים הקודמות שהרים את ידו, ובמה שקרה מכך. בזמן כזה מנסה ה"חכמה" לגרום לאדם להביט אל חייו, אל מעשיו.

אפשרות שלישית להסביר את נטיית ידה של החכמה (כך ברש"י ובמצודות), היא כרמיזה לאדם מרחוק. כשאדם מתרחק ניתן לצעוק לו, לקרוא אליו. כשהוא רחוק עוד יותר, הצעקות לא יעזרו כל כך. כשחבר נמצא על ההר השני, לא בטוח שתשמע אותו צועק, אבל תוכל לראות אותו מנופף לך, או מסמן לך דברים. החכמה, ה"מצפן" של האדם, קוראת לו. בשלב מסויים הוא כבר רחוק מדי, ואז היא מנופפת לו. אבל הוא לא מפנה את מבטו, הוא מתעלם, הוא אפילו לא מקשיב.

בין אם נסביר את נטית היד של החכמה כשינוי שנעשה בעולם ע"מ לעורר את האדם, כהרמת היד לפני מכת המוות או כרמיזה לאדם מרחוק, מדובר באמצעים המשמשים את האדם בשעת הדחק. האלימות משמשת כמוצא אחרון, כרמיזה כשכבר האדם נמצא רחוק, כשכלו כל הקיצים והוא כבר לא שומע כלום.

בסופו של ענין, מדובר פה בשני תהליכי התרחקות מקבילים הקשורים זה בזה. מצד אחד (ע"פ הגר"א) ההתרחקות של האדם מהקורא לו, מצו מצפונו, מהמוסר ומהתורה, כך שבתחילה מדובר על קריאה, ולאחר מכן כבר לא שומעים, אלא רק רואים. במקביל, ההתייחסות פוחתת. אם בתחילה סירבו בנימוס, העדיפו שלא, בחרו בדרך השלילית לאחר שמיעת האפרות הטובה, הרי לאחר זמן כבר לא מתייחסים, מתעלמים לגמרי מהפניה אליהם.

ישנה עובדה פשוטה, שככל שאדם מתרחק ממצפונו, זה גם פחות מענין אותו. בחז"ל קוראים לזה "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר". כבר המצפון לא כל כך מציק, השינה בלילה חוזרת לסדרה והכל בא על מקומו בשלום. שלמה המלך מודע לבעיה הזו, וזהו בדיוק הרצון של החכמה. בפועל, מה לעשות, לא הסכמתם לקריאת החכמה, אבל למה אתם מתעלמים מהרמיזות שקיימות בעולם לנוכחותה.

יוצא מדברינו, שיש פה קריאה פשוטה של החכמה להקשבה. הקשבה היא, כידוע, יותר מסתם שמיעה. כשאדם שומע הוא לא מרוכז, כשאדם מקשיב הוא מאזין, פעולה אקטיבית של שמיעת מודעת. גם אם אתה ממאן, שלפחות תבחן במה מדובר. אמנם אתה תמאן בסוף, אולי לא תרצה, אבל לפחות תנסה, תבחן, תראה, תבדוק ובלשונו של שלמה המלך: תקשיב.