פרי צדיק לפרשת נשא - הנזיר

פתיחה

פרשתינו משופעת בעניינים רבים כדרכן של פרשיות ספר במדבר. אחד העניינים המרכזיים בפרשה הוא עניין הנזיר, וממנו גם נסמכה ההפטרה לאותה שבת, הקדשת שמשון הגיבור מבטן אימו להיות נזיר עולם. הפרשיה הקודמת לה היא דיני האישה הסוטה, והגמרא דורשת סמיכות פרשיות בין שתי הפרשיות:

"דתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

(סוטה ב.)

השאלה המתבקשת מדברי המדרש, ואותה שואל גם ר צדוק היא מה אשם האדם שראה את הסוטה בקלקולה, ועל כן הוא צריך להימנע מאכילת תוצרת הענבים, תספורת וטומאת מת? בכלל, כל התהליך של הנזיר הוא מאוד מיידי - ברגע שאומר הנזיר הריני נזיר, מיד הוא מוכרז ע"פ התורה כקדוש, לא פחות. מהו ייחודו של הנזיר, ולמה בכלל להתנזר? על זאת ננסה לענות בעזרת תורותיו של ר צדוק.

זה סימן בשבילי

מספרים על ר זושא מאניפולי שהלך בדרך ופגש גוי שמעמיס את העגלה שלו בחציר, ואותו הגוי ביקש ממנו לעזור לו. השיב לו ר זושא שאינו יכול מסיבות שונות. ענה לו הגוי: "יכול אתה אבל אינך רוצה!". ר זושא למד מהמקרה הזה מוסר גדול מאוד, שכביכול הוא יכול להרים עצמו בעבודת ה, רק אינו רוצה, ואותו עגלון גוי עם החציר היה רק שליח כדי לפקוח את עיניו.

ר צדוק מכנה את אותו העניין "בת קול", שיוצאת מהר סיני וקוראת לאדם לחזור בתשובה:

"והרמיזות הוא הבת קול שיוצאת בכל יום, שמזה בא הרהורי תשובה כידוע...וכמו כן המה כל העניינים שנזדמן לפני האדם המה רק לרמזים לפניו. ולכן נזכר בתורה שבכתב סוטה קודם נזיר שמזה שנזדמן לראות זאת, צריך להבין שבטח צריך להזיר עצמו מן היין"

ר צדוק מסביר לנו את כוונת סמיכות הפרשיות על דרך הבנת הרמזים. אדם צריך להיות ער למקרים הקורים לו, ולהסיק מהם מוסר, היות שאותם המקרים לא באו לו לחינם. גם הנזיר, שהיה אדם רגיל עד שראה את האישה שזנתה מתחת בעלה, צריך לעשות חשבון נפש ולקבל על עצמו משהו למען הכלל, כדי שלא יירבו מקרים כאלו בעתיד. היין הוא מסוג הדברים שגורמים לשחרור אצל האדם, התפרקות, בעצם מה שקרה לאישה שזנתה מתחת לבעלה. הנזיר, כמו שהזכרנו קודם הוא נציג של קדושה בעם, ונוכחותו, כאחד שקיבל על עצמו משהו למען הסרת המכשולים שגרמו לאישה לסטות, אמורה לעורר אצל אחרים גם ניצוץ של התעלות ברגעים של חולשה.

בין הנזיר לכהן הגדול

חצי שאלה כבר מאחורינו, מדוע בכלל להתנזר. אדם מתנזר כדי לתקן פגם בעם, למען הכלל. ישנן הקבלות רבות בין הנזיר לעוד אדם שבמעשיו מכפר על הכלל והוא הכהן הגדול. הכהן הגדול אסור בשתיית יין בעת עבודתו במקדש, אסור לו להיטמא למתים בכלל, בשונה מהכהנים הרגילים שלהם מותר, ולשניהם מוצמד התואר קדוש.

למרות ההקבלות בין שני האישים, ר צדוק עומד על הבדל תהומי בין שני האישים הללו:

"מהלשון כי יפליא לנדור יש לומר מפני שעניין הנזירות הוא למעלה מן השכל והדעת. כי עיקר הנזירות שהוא פרישות מטומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן, ועם כל זה אם ישמור אדם עצמו ויסגף עצמו בג דברים הללו, אם לא יקבל על עצמו לשם נזירות לא יהיה נקרא קדוש על ידי זה. רק על ידי דיבור אחד שיוציא מפיו הריני נזיר אז נקרא על ידי זה קדוש, כמו שנאמר כל ימי נזרו קדוש הוא לה. והוא באמת פלא גדול שעל ידי דיבור אחד נעשה קדוש בעצם"

הנזירות היא דבר רגעי, פתאומי שמקדש את האדם המקבל אותה על עצמו לגמרי. הוא נקרא קדוש, ממש כמו הכהן הגדול, אך ההבדל הוא שאצל הכהן הגדול לוקח שנים עד שהוא מגיע לדרגת הקדושה העליונה שלו, ואילו הנזיר מתקדש במאמר הריני נזיר בלבד.

ר צדוק מראה שגם בהפטרה, משופטים פרק י"ג בו מסופר על התגלות המלאך למנוח ואשתו, כל עניין הקדשת שמשון שעדיין לא נולד נעשה בפתאומיות ובבת אחת. גם השורש פ.ל.א חוזר דווקא בשמו של המלאך המבשר:

"ולזה נקרא המלאך של שמשון פלאי ("ויאמר לו מלאך ה למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", שם פסוק י"ח)...שהיה נראה לעיניהם עד עתה בדמות אדם בכל ענייניו וברגע אחת נתהפך ועלה בלהב השמים"

מהו יסוד הדברים? מה מסמלת הנזירות שבגללו הפתאומיות היא נדבך מרכזי בקבלתה?

חזרה בתשובה כהרף עין

ר צדוק מאיר את עינינו בעניין הפתאומיות של הנזיר:

"והוא בחינת כח בעלי תשובה, ודאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קכ"ט א) זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא (זוכים הם בעלי התשובה, שהרי בשעה מסוימת ביום מסוים ברגע מסוים, יכולים להתקרב עד הקב"ה)"

ר צדוק מביא את דברי הזוהר, המראה על כח התשובה, שגם אדם חוטא המקבל על עצמו תשובה, אם היא שלימה, תוך רגע יחיד וקסום הוא זוכה להגיע עד לכיסא הכבוד ממש (כדאי לעיין באותו עניין גם בעיוננו לפרשיות תזריע-מצורע בעניינו של אלעזר בן דורדיא). הנזיר גם הוא במובן מסוים בעל תשובה, אך לא בצורה הפרטנית, אלא יותר בעבור העם.

ראינו מקודם שאדם צריך לקבל על עצמו נזירות כאשר הוא רואה אישה שסטתה מתחת בעלה. אותה אישה נכנעה ליצריה ונאפה, והמעשה שהיא עשתה גם הוא נמשך זמן מועט ביותר, ובתוך אותו הזמן גם היא שינתה את הסטאטוס הפרטי שלה מאשת איש המותרת לבעלה לזו שאסורה עליו כי זינתה. האדם המקבל על עצמו נזירות, בא לתקן את אותו פרץ גופני שפרצה הסוטה, ובאותו האופן: היא זינתה תוך פרק זמן קצר ונאסרה, והוא קיבל על עצמו נזירות כדי לרפא את אותם הדחפים הגופניים וגם כן תוך כדי דיבור, תוך פרק זמן קצר הוא מוכרז כקדוש.

הכל דיבורים

הדיבור הוא חלק מרכזי בקבלת הנזירות, ולמעשה הוא החלק היחיד בכל תהליך קבלתה. מספיק שאדם אומר הריני נזיר, וכבר הוא מוצא עצמו מחויב לנזירות של שלושים יום. אדם אף יכול להזיר את בנו שעוד לא נולד לו, כשם שמנוח עשה לשמשון ע"פ ציווי המלאך. מה קשור עניין הדיבור לעניין הנזירות?

ר צדוק קושר את עניין הדיבור להשוואה שערכנו קודם בין הנזיר לבין הכהן:

"ויש לומר שלטעם זה נסמך אחר פרשת נזיר פרשת ברכת כוהנים, מפני שגילתה לנו התורה הקדושה שפועל הדיבור של האדם כל כך להיות נתהפך על ידי זה ברגע להיקרא קדוש, לכן בא ציווי התורה הקדושה לכוהנים שיברכו את ישראל ובדיבור פיהם של התיבות הללו בלבד יפעלו השפעת הברכות מהמקור, כמו שנאמר אחר זה ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"

הנזיר משתמש בפיו בלבד כדי לקבל על עצמו נזירות, ואף הכוהנים משתמשים בפיהם כדי לברך את העם. החלק המעניין בדיבורים שהם רגעיים. מילה הנאמרת לעולם לא תוכל לחזור למוצאה, ולעיתים אנשים מצטערים על מילים ספורות שאמרו והוצאו מהקשרן, היות והם לא יוכלו לטעון שאמרו אחרת. המילים אינן חוזרות, וכאמור לעיל יש בהם יסוד רגעי מאוד. הנזיר, כמו שאמרנו, מתאים מאוד להגדרה הזאת, שקושרת את עניין התשובה מהחטאים הגופניים והנפילה הרגעית לדחפים הגופניים לתהליך אינסטנט, קבלה בדיבור בלבד.

לכוהנים, אומר ר צדוק, יש גם פריבילגיה שאין לשאר עם ישראל. הם יכולים להשתמש בכוח הדיבור שלהם כדי לברך את העם, להיות צינור המקשר בין הקב"ה לעם. בעיוננו לפרשת תצוה עמדנו על תפקידו של אהרן כמקשר בין כל חלקי העם וגם בין העם והקב"ה. בעזרת הדיבור, אומר ר צדוק, הכוהנים יכולים להזרים את הברכות בצורה יותר מהירה מהמקור, כדבריו, ועד לבני ישראל עצמם. משל למה הדבר דומה? להבדל בין מכתב לבין דיבור בטלפון. כשאני שולח מכתב למישהו, אני יכול לחכות גם שבועות עד שאקבל תשובה. לעומת זאת, אם אדבר על פה אפילו במרחק אלפי קילומטרים ממני, אני אקבל תשובה כאן ועכשיו, כי חיתוך הדיבור גם חותך את ההבנה בצורה מהירה יותר בין שני הצדדים.

החיים והמוות ביד הלשון

יש בדיבור, כמו שאמרנו לעיל, אפיונים של רגעיות, של אי יכולת להחזיר את הגלגל לאחור. המאפיינים הללו, שבהם גם כשלה האישה הסוטה, נכנסים תחת הגדרת המוות שביד הלשון, והם גם המאפיינים של התיקון שבא הנזיר בקבלת הנזירות על עצמו לתקן. היין שגורם לאדם להתפרק ו"לדבר שטויות", הוא מהיסודות המרכזיים שבקבלת הנזירות, והנזיר נמנע אפילו מקליפת העינב, כדי לתקן את חטאי האנשים שהולכים שולל אחר חולשותיהם ודחפיהם.

הפרשה אינה מסתכמת בתיקון בלבד של הרגעיות המסומלת בלשון, אלא היא מסיימת דווקא בחלק החיים שביד הלשון, בברכת הכוהנים שבעזרת לשונם וחיתוך הדיבור של המילים הם משפיעים במהירות את הברכות מלמעלה ועד למטה, כמו במשל המכתב והטלפון.

יכולת הדיבור שניתנה לאדם היא גם המבדילה אותו משאר בעלי החיים. במקומות רבים נקרא האדם מדבר. הדיבור, כמו שראינו בדברי ר צדוק, גם חושף שני צדדים באישיותו של האדם, אחד שלילי ואחד חיובי. עלינו לשאוף לדיבור החיובי, שלא יפיל אותנו אלא ירומם. שהחיים והמוות ביד הלשון.