פתיחה
פרשת במדבר פותחת לנו את החומש, הנקרא גם "חומש הפקודים", היות והוא מכיל מפקדים שונים בהזדמנויות שונות לקבוצות אנשים שונות. פרשתנו כוללת שלושה מפקדים: מפקד כללי לעם ישראל, מפקד לשבט לוי ומפקד לבכורות. אנו ננסה לעמוד בעזרת דבריו של ר צדוק על המשמעויות השונות הנובעות מהמפקדים השונים, ונתייחס בעיקר למפקד הכללי של בני ישראל.
חזרה על הפרטים הקטנים
נפתח בציווי התורה:
"שאו את ראש כל עדת ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולתם: מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאותם אתה ואהרן: ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא:"
(במדבר, א, ב-ד)
הביטויים המודגשים בקו מתחתן חוזרים על עצמם כמעט בכל מפקד. עד כדי כך הדבר, שכל שבט ושבט זכה שייכתב בשבילו אותו הנוסח בדיוק, כשמספר יוצאי הצבא שלו משתנה בין השבטים. בנוסף, בכל מפקד משתתפים שלושה גורמים: משה, אהרן והנשיאים. ר צדוק עומד על עניין חזרת הביטויים על עצמן, ומקשה קושיות נוספות:
"וזה העניין אחר שנזכר מפקד כל שבט כתבה התורה ויהי כל פקודי בני ישראל ובכל מקום מקשה הגמרא מנינא למה לי. ולמה כתבה התורה סך הכולל? הלא כל אחד יכול לחשוב כלל המספר כשיצרף יחד מספרי השבטים. וכן נשנה אח"כ המספר בפרשת הדגלים כשנחשבו כל שבט עם נשיאו וכן מספר כל דגל, ואחר כך נשנה עוד מספר סך כל הדגלים!"
ר צדוק לא מבין מדוע התורה חזרה על מספר בני ישראל הכולל, 603,550 יוצאי צבא, יותר מפעם אחת. הרי, גם אם היה כתוב פעם אחת, הדבר היה מיותר, היות ואפשר לחשב את המספר הכולל ע"י חיבור מנייני השבטים, בטח ובטח בפעמים האחרות כבמספרי הדגלים השונים. הדבר זוקק ביאור, ומצאנו עוד מקום שבו יש חזרה כוללת מילה במילה על אותו עניין בדיוק, ואף את סך העולה מכל העניינים בפרשת קורבנות הנשיאים. גם שם מוזכר כל נשיא ונשיא, מקריב את אותו הקרבן בדיוק כמו כל חבריו, ובסיום יש סיכום כולל של מספר הבהמות והזהב שהוקרבו ע"י כל הנשיאים יחדיו. מה פשר החזרות האלו?
מדרש רבה בפרשת נשא מנסה לעמוד על החזרה התמוהה על קרבנות הנשיאים:
"אמר רבי יודן: העלה עליהן הקב"ה כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וביום אחרון, שאין זה גדול מזה"
(פרשה י"ג, ט)
המדרש שציטטנו סובר שהחזרה על כל קרבו וקרבן נועדה להראות שכל נשיא ונשיא שווים ביחס לשאר, ואין מעמדות ביניהם. עובדה שבסופו של דבר אספו את כל התרומות שלהם והן נספרו ביחד, ללא כל קשר למביאיהן. המדרש שם אף מרחיב ונותן לכל שבט את מקומו, וסיבה לכל בהמה וחפץ שאותו נשיא הקריב ביוזמתו הוא, ורצוי לעיין שם[1]. יוצא אם כן, שכל נשיא ונשיא נדב לקרבן את מה שהוא חושב שראוי לתת כדי שיסמל את שבטו בצורה הטובה ביותר, והנס היה שכל הנשיאים הביאו את אותו הקרבן, ובסופו של דבר, גם נכללו יחד ולא לחוד, וגם אז מצא המדרש רמזים לכל ישראל מתוך החיבור של כל תרומות הנשיאים.
השלם מורכב מחלקיו
דומה שר צדוק מוצא קשר בין המקרים של הנשיאים והמפקדים:
"אך עיקר המכוון של המספר היה לנשיאות ראשם על דרך שאמרו (אבות פ"ד) אין לך אדם שאין לו שעה. היינו שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הספר תורה פסול. וזה היה עניין חיילין דאורייתא אשר פקד משה לידע בכל שבט איך כל נפש ונפש מיוחד בקדושתו ובתורתו"
ר צדוק מדבר כעת על החלק הראשון של המפקד, החלק הפרטי, שבו כל שבט נמנה לבדו ללא קשר לשאר העם. בהשלכה לנשיאים, זהו השלב בו כל נשיא הקריב לבדו ללא כל קשר לשאר הנשיאים את קרבנו מסיבותיו שלו. מה העניין במפקד פרטי? הרי בסופו של דבר השלם הוא העיקר! עונה לנו ר צדוק, שהשלם הוא חשוב, אך הוא מורכב מהרבה פרטים קטנים. כעת גם מתברר לנו פירוש המושג חיילין דאורייתא - החיילים שבהם טבועה זהות של תורה. התורה ניתנה אמנם לכלל עם ישראל, אך ידוע לנו שלכל אחד מישראל יש חלק מסוים בתורה שדרכו הוא מתחבר לשכינה[2]. אותו הדבר גם בעם ישראל, צבאו של ה בעולם. ר צדוק אומר, שעם ישראל ללא הנופך המיוחד לכל שבט ואף יותר מזה לכל אדם באשר הוא, הוא אינו עם ישראל מושלם. לכל אדם יש את הייחודיות שלו הנובעת מאותה האות ש"שייכת" לו בתורה, ובלעדיו גם ספר התורה, ובמילים אחרות עם ישראל גם אינו שלם.
מן הפרט אל הכלל
עתה לאחר שטיפלנו בחזרה על הפרטים הקטנים החוזרים על עצמם, נתפנה לעסוק בשאלתו השנייה של ר צדוק, מדוע התורה חזרה והזכירה את הסך הכולל של כל השבטים - הרי היינו יכולים להגיע אליו לבד? יתרה מזאת, בפרק ב כאשר מתוארת צורת החניה בדגלים של עם ישראל, מוזכרים שוב מנייני השבטים ושוב גם מניין כלל עם ישראל. ר צדוק מתייחס גם לשאלה הזו:
"ואחר כך נכתב המספר ביחד כי בצירוף כל השבטים היה בהם קדושה וסוד אחר הידוע למשה ולאהרן. ואחר כך בפרשת הדגלים כשנמנו עם הנשיאים אז נשנה מניין כל שבט ושבט אצל הנשיא שלו. היינו שהיה בכוחו לברר כל אחד משבטו איך שהוא קשור לכלל...ואז גם נשנה כלל המספר בכל דגל שיש לו סוד ומכוון אחר במספר נפשות מחנה הדגל. ואחר כך נשנה המספר בכלל כל ישראל (שוב)...שבזה יש מכוון מיוחד ממה שנמנו קודם בלא הזכרת הנשיאים כמו שאמרנו, וזה שורש כל הפרשה"
זה שורש כל הפרשה, אומר ר צדוק - הצבעוניות והרב-גוניות כאשר הפרטים מתאגדים לאגודה אחת, וכל אחד תורם מייחודיותו לכלל, נוצר משהו חדש, שלא היה קודם, גם אם היה נדמה לנו שאנו יודעים מה יש לנו. כל מניין בפני עצמו נתן למנהיג אותה היחידה, בין אם זה שבט, בין אם זה דגל ובין אם זה כלל העם פרספקטיבה בדוקה וברורה לגבי יחידתו. גם שבט לוי הנמנה בפרשתינו הוא בעל ייחוד בפני עצמו, ואולי בגלל זה נמנה בנפרד כדי שלא ייטמע ייחודו בין שאר כל הייחודים וכן גם לגבי מנין הבכורות, אפילו אם נראה לנו בקריאה ראשונית שהסיבה למניין היא בעיקרה טכנית ולא נצרכת.
אי אפשר איתם, ואי אפשר בלעדיהם
לעיתים נדמה לנו, כי בימינו יש חלקים בעם שלא רק שהם לא נצרכים אלא הם אפילו מיותרים ועדיף היה לולא היו מלכתחילה. ר צדוק מלמד אותנו דרך המניינים השונים, שכל אדם וברמה שמעליה כל קבוצה בעם, ומעליה כל מפלגה ודעה לא רק שהיא חשובה אלא היא אף נצרכת ומתחייבת כדי להשלים את עם ישראל למה שהוא[3] . אדם אתיאיסט בעל דעות שמאלניות ומולו אדם שמאמין בכל רגע כי מלך המשיח עתיד להופיע, אשכנזי, ספרדי, עולים חדשים וותיקים, מתנחל וגם צפונבון - כולם מרכיבים לנו פסיפס שמתקרא בפי כל "עם ישראל". אי אפשר לנתק חלק מהעם, כיוון שאז, אותו היסוד ששמו עם ישראל, שהסודות הספונים באיחודו כנראה גלויים לאנשים גדולים מאיתנו בבחינות הרוחניות, כמשה ואהרן, כבר לא יהיה אותו הדבר. ועל זה אומר ר צדוק לקראת סוף דבריו: "וזה שורש הפרשה כולה".
[1] להרחבה כדאי לעיין בפרשות י"ג וי"ד.
[2] מומלץ מאוד לקרוא את העיון לפרשת תרומה
[3] להרחבה בעניין זה כדאי לקרוא את עיוננו בעניין הקטורת, שהובא בפרשת תצווה.