א.
הגמרא במסכת בבא קמא, דנה ביסוד המפורסם של "המוציא מחבירו עליו הראיה":
"א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר (שמות כד, יד) מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם - יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא (=מדוע צריך פסוק? סברה פשוטה היא - מי שיש לו כְּאֵב הולך לבית המַרְפֵּא)!"
(מו:).
ההבנה הפשוטה והמקובלת של "המוציא" היא, שאדם לא יכול להוציא ממון מחבירו בלא שיביא ראיה לצדקת טענתו. כלומר, הראיה נצרכת כדי לשכנע את בית הדין בצדקתך. בשורות הבאות נבקש להציע הבנה מחודשת של הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה", ואף לעמוד על ההיגיון שבה.
ב.
ייתכן להבין, שהראיה נצרכת לא רק כדי להוכיח את צדקת טענותיך, אלא גם בשלב בסיסי הרבה יותר: הראיה היא תנאי מִקדמי לקיום המשפט. כלומר, בלא הגשת ראיה - כלל לא ניתן "לפתוח תיק" בבית הדין.
נראה שכך ניתן להבין באופן פשוט יותר את המשל שהביאה הגמרא שציטטנו בסעיף הקודם - "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא". כך הסביר את הדברים רבינו יונתן, מחכמי לוניל שבצרפת:
"אין הרופא דן את החולה לפי סברתו לבדו, עד שאומר לו החולה ראשי כבד עלי במקום פלוני, ולפי שהוא מראה לו פנים - הוא דן אותו, כך התובע צריך להראות לו פנים שתביעתו חזקה" (בשטמ"ק שם).
כלומר, כשם שהרופא איננו יכול לרפא את החולה עד שיאמר לו היכן הוא חולה - כך הדיין איננו מתייחס לבעל הדין שלפניו עד שיביא הלה ראיה לצדקתו. במילים אחרות, תנאי לכך שתיכנס לרופא הוא שתהיה חולה, וממילא גם תנאי לכך שתיכנס לבית הדין הוא שתהיה בידך ראיה.
ג.
לפי האמור עד כה, לא כל אדם יכול לגשת לבית הדין ולתבוע את חבירו, וכדי שבית הדין יאזינו לטענותיו - עליו להביא ראיה בסיסית לצדקתו. ניתן להעלות לפחות שלושה הסברים בטעם הדבר.
בכיוון אחד ניתן להסביר, שדרישת הראיה כתנאי מִקדמי היא מטעמי יעילות. במשפט הפלילי כיום קיימים מסננים - חקירת משטרה ובדיקת פרקליטות - קודם שהתיק מובא להכרעת השופט, המקלים מן העומס ומיטיבים את חלוקת הנטל. ייתכן, אפוא, ש"המוציא מחבירו עליו הראיה" הוא המקבילה ההלכתית לסדר הדין הפלילי: בכדי להגיש תביעת ממונות אזרחית - על התובע להציג ראיה מִקדמית, בכדי לשכנע את בית הדין שיש הצדקה תועלתנית לקיום דיון בעניינו.
בכיוון שני ניתן להוסיף ולבאר, שהראיה הראשונית נצרכת לא רק מטעמי יעילות, אלא גם בכדי להימנע מעיוותים שעשוי ליצור פתיחת הליך משפטי. שיטות הכרעת הספק בהלכה - שודא, יחלוקו וכל דאלים גבר - אינן מבטיחות צדק, ולעיתים אף אינן שואפות להגיע אליו: עיין, לדוגמא, ברשב"ם בבבא בתרא (לה., ד"ה שודא), בביאור דעת רב. לפיכך ייתכן שהצורך בהגשת ראייה נועד לשפר את הסיכויים להגיע לצדק: כל עוד לא הביא התובע ראיה לטענתו - לא נפתח הליך דיון, וממילא גם לא נצטרך להגיע למצבי ספיקות.
בכיוון שלישי ניתן לומר, שעצם פתיחת ההליך המשפטי עלולה לפגוע בשמו הטוב של האדם. בהקשר זה, נצטט את דבריו של ר בנאה במסכת בבא בתרא (בתרגום לעברית):
"ר בנאה ראה שהיה כתוב באבולא (=שם מקום): כל דיין הנתבע לדין - פסול לדיינות. אמר להם: אלא מעתה, אם יבוא סתם אדם ויתבע דיין - יפסלנו? אלא, כל דיין הנתבע לדין ונמצא חייב ממון - פסול לדיינות" (נח:).
ר בנאה נתקל בטענת אנשי אבולא, ולפיה כל דיין אשר נתבע לדין - איננו יכול להמשיך ולכהן כדיין. אמנם הוא עצמו חלק, וסבר שרק דיין שיצא חייב בדין נפסל לדיינות, אולם הד לטענת בני אבולא זו נשמע גם במדינת ישראל של ימינו. מזה שנים מתנהל ויכוח ציבורי חשוב, באיזה שלב של ההליך השיפוטי שׂוּמה על נבחרי ציבור להתפטר ממשרותיהם: פתיחת חקירה משטרתית, המלצת פרקליטות להעמיד לדין, הגשת כתב אישום או הרשעה. אין תשובה משפטית חד משמעית לשאלה זו, והדבר תלוי במידה רבה בנורמות המקובלות, אולם ייתכן שיש לראות בהקשר זה את הכיוון שהצגנו כאן. פתיחת דיון - גם ממוני - עלולה לפגוע בשמו הטוב של האדם, גם אם יצא זכאי בדין. לפיכך, ייתכן שחכמים חייבו את התובע להציג ראיה מקדמית, שרק עם הגשתה - ניתן יהיה לפתוח בדיון.
נמצאנו למדים, אפוא, שהראיה נצרכת לא רק כדי לשכנע את בית הדין בצדקת דבריך, אלא בשלב מוקדם בהרבה: על התובע להצטייד בראיה כבר בשלב הגשת התביעה, והיא מהווה תנאי ראשוני לפתיחת הדיון. דרישה זו עשויה לשפר את יעילות המערכת המשפטית, להגביר את הסיכויים לדין אמת ולצמצם את הפגיעה בשמו הטוב של האדם.