שיר של רחל
פגישה, חצי פגישה
מבט אחד מהיר
קטעי ניבים סתומים,
זה די
ושוב הציף הכל
ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדוי
אף סכר שכחה
בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה
ועל ברכי אכרע
על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרוייה
שירה היפה של רחל התפרסם, בין השאר, הודות ללחן היפה שחובר עבורו. הקונוטציה הראשונית שעולה למשמע השיר היא קונוטציה של דייטים. רחל נזכרת במישהו שהכירה היטב בעבר, ופגישה אחת (אפילו חצי פגישה) מספיקה כדי להעלות את כל הזכרונות.
אולם לאחר עיון בלשונו של השיר, נראה שעומד מאחוריו משהו שונה לחלוטין.
רחל נולדה בעיירה פולטאבה בסוף המאה התשע-עשרה. בגיל צעיר יחסית, עלתה לארץ יחד עם אחותה. היא החלה ללמוד חקלאות במסגרות שונות, ובשלב מסויים החליטה לנסוע לצרפת, על מנת ללמוד בצורה עמוקה את מקצוע האגרונומיה, כפי שהיה קרוי באותם הימים.
מלחמת העולם הראשונה תפסה את המשוררת רחל מחוץ לארץ הקודש, והיא בילתה חלק משנות המלחמה ברוסיה מולדתה. שם תפקדה, בין השאר, כאומנת בבית יתומים. אירוע זה היה משמעותי ביותר להמשך חייה של רחל - כנראה שנדבקה שם במחלת השחפת, מחלה קשה שלא היה לה מרפא באותם ימים.
רחל חזרה לארץ, והשתקעה במושבה דגניה, אולם לא לאורך זמן. מחלתה לא אפשרה לה לעבוד את עבודת האדמה שכה אהבה. בשלב הראשון טיפלה רחל בילדים ובתינוקות שבקבוצת כנרת, אולם לאחר שאובחנה מחלתה קבע הרופא שאסור לה לטפל עוד בילדים, מחשש שתדביק אותם.
בתנועת ההתיישבות של אותם הימים, לא היה מקום לידיים שאינן עובדות. ישיבה סוערת של חברי קבוצת דגניה הסתיימה בהחלטה טראגית - רחל נדרשה לעזוב את הקבוצה. מכאן, ועד סוף חייה, חיה רחל בבדידות. מחלתה הכריעה אותה בגיל ארבעים ואחת.
שיריה של רחל נכתבו, ברובם, בשש השנים האחרונות לחייה. אנו מוצאים בתוכם מספר לא מבוטל של שירים המבטאים געגוע למושבה כנרת, לחיים שרחל חוותה בה, ואפילו לאגם הכנרת עצמו. נראה, שאף השיר שלנו נכנס לאותה קטגוריה.
רחל מציינת שפגישה, ואפילו חצי פגישה, מספיקה כדי לעורר בה את הזכרונות מן העבר. נשים לב לביטויים שבהם היא משתמשת - ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר; בבחינת, יקם סערה לדממה. רחל ממשיכה במשבר האושר והדוי, שכן כל משבריך וגליך עלי עברו.
את חומת השכחה שרחל ניסתה לבנות, כדי להקל ממשא זכרונות העבר, היא מכנה סכר. ולאחר שהסכר מתמוטט, היא כורעת על ברכיה על שפת האגם הסואן - הלא הוא אגם הכנרת. רחל מתארת במכתביה את מנהגם של תושבי כנרת ללכת אל האגם ולמלא ממנו ישירות מים לשתייה (כנראה שבתקופתה זה היה מעשי עדיין...). שאיפתה, וכך מסתיים השיר כולו, לשתות ממי הכנרת לרוייה.