פתיחה
פרשתנו פותחת בעניין שמיטה:
וידבר ה אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל:
(ויקרא, כ"ה, א-ז)
אחת השאלות הידועות ששואל רש"י הפותח את פרשתינו אף נכנסה לשיח היומיומי שלנו. מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אנו נעסוק יותר בחלק הראשון של השאלה, וננסה להבין את עניין השמיטה בפני עצמו.
שבת לה
רש"י בהמשך דבריו מציג הבנה אחת בעניין השמיטה ור צדוק מסביר אותה:
"פירש רש"י לשם ה כשם שנאמר בפרשת בראשית. שאין השביתה בשביל מנוחת גופו לפוש מעבודתו...רק השביתה הוא מחמת שציווה הקב"ה לשבות ולנוח בו...כמו כן בשביעית לא יהיה השביתה כדי לבור את השדה שנה אחת כדי שתוסיף תת כוחה בשאר השנים כדרך האיכרים - רק שתהיה השביתה לשם ה מחמת ציווי הקב"ה"
רש"י אומר שעיקר השביתה בשביעית היא מחמת ציוויו של הקב"ה בלבד, כמו שבת רגילה שבה נצטווינו לשבות ללא כל סיבה מיוחדת חוץ מאשר כמובן שביתתו של הקב"ה בעת מעשה הבריאה. בין שורותיו של ר צדוק מסתתרת שאלה על דבריו של רש"י. הוא כותב שלא כדרך האיכרים שמדי כמה שנים מברים את השדה - דהיינו עושים אותו בר - ללא עבודת חרישה וזריעה מאסיבית כבכל שנה על מנת שהאדמה תנוח מעט וכוחותיה יעמדו לה לשנים הבאות. אם כך הדבר, מדוע דווקא פעם בשבע שנים, בציוויו של הקב"ה אנו מחויבים לשבות מהעבודה? השביתה הזו היא כפויה עלינו מכורח המציאות מדי כמה שנים! מה מיוחד במחזור שבע השנים שדווקא עליו מצווה אותנו התורה לשבות בו ממלאכת האדמה, וגם שאר המצוות שבהם המספר שבע חוזר בו?
מה שבע?
המהר"ל מפראג במקומות רבים בין ספריו השונים מביא משמעויות רוחניות לספרות השונות. את הספרה שבע הוא קושר עם עולם הטבע, ונדגים את הדברים: בשבת, המחזור הקטן ביותר הכולל את הספרה שבע, הוא בעצם תמצית הטבעיות - הטבע העולמי נברא בשבעה ימים, כשביום השביעי העולם עומד שלם על מכונו, ובו דווקא ציוונו ה לשבות, ונבאר בהמשך הדברים את פשר חיוב המנוחה הכפויה הזו. בכל מחזור שבועי הטבע נברא מחדש, ביום ראשון מתחדש האור, בחמישי מתחדשים השרצים והעופות וכן הלאה. אמנם "בכל יום מחדש מעשה בראשית", אך מעין אותה הבריאה מתחדשת דווקא ביום המיוחד לה.
על אותו עניין ננסה להעמיד את עניין השמיטה. המחזוריות של השדות והכרמים נעצרת בשנה השביעית, השנה שבה הטבע שלם, ובשנה שלאחריה מתחיל מחזור חדש של פריחה ולבלוב, גם אם הוא לא נראה כ"כ לעין.
מדברים אלו מסתבר, שיש לנו שני גורמים המצווים על שביתת הארץ: האדם, כמו בשבת, והאדמה מהמילים "ושבתה הארץ שבת לה".
ר צדוק מוצא רמז לכך גם מן הפסוקים, שבהם מופיעה המילה שבת שלוש פעמים שונות, במשמעויות אחרות:
"הג שבתות מרמזים כמו הג קדושות שיש בשבת...ושבתה הארץ שבת לה הראשון מרמז כנגד קדושת קדיש בשמי מרומא עילאה - שהקדושה הוא מצד השם יתברך...דהארץ מעצמה תשבות על ידי שהוא שבת לה.
ואחר כך כתיב ובשנה השביעית שבת שבתון...והיינו מנוחת קבע...מידת אמת שתיכון לעד שיהיה הקדושה בקיום לעד ובקביעות...
והקדושה הג הוא מה שנאמר שנת שבתון יהיה לארץ ולא נאמר כאן שבת לה, והוא אחר כל האזהרות לאדם...היינו שהקדושה הוא מצד האדם"
בדבריו של ר צדוק אנו מוצאים פעמיים חיוב עצמי של הקרקע לשבות מצד ציוויו של הקב"ה, והציווי השלישי הוא על האדם שע"י שביתתו ממלאכת האדמה הוא יקדש את שנת השמיטה.
הישן יתחדש והחדש יתקדש
מה בא ר צדוק ללמד אותנו בנוסף לדברי המהר"ל שהובאו לעיל? מה הייחוד של האדם בקידוש השמיטה? במילים אחרות, מדוע נכפה על האדם הציווי לשבות ממלאכתו בסוף כל מחזור טבעי של שבע שנים?
הרמב"ן פותח לנו פתח להבנת העניין:
"והנה הימים (שבעת ימי השבוע) רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו למה לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם...וכן שנינו גלות באה על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית..."
דבריו של הרמב"ן סתומים וזוקקים ביאור. ר צדוק מסביר את כוונת הרמב"ן:
"כי עיקר מצוות השביעית הוא שיידע האדם שהכל מהשם יתברך וכמו שכתוב אחר-כך ביובל כי לי הארץ...ובשביעית עצמו שמפקיר שדהו מכיר דלה הארץ, ולהיות זה נקבע בליבו גם אחר כך כשישוב לעבוד הארץ."
ר צדוק במספר מילים פותר לנו את כוונת הרמב"ן. מטרת השמיטה היא שיכירו את שם ה בעולם, וזאת ע"י תוקף בריאתו. איך הדבר בא לידי ביטוי? אדם מסתכל על ההרים הגבוהים, הקניונים העמוקים והצרים, ומרגיש את העוצמה של הבריאה, בידעו שזה מכח עליון וחזק. אותו עניין מתבצע לא בעת הטיולים, אלא ממש במקור פרנסתו של האדם - השדה. לנו זה נראה פשוט שכשאדם מכניס זרעים לאדמה - לאחר מספר חודשים יצמחו ראשוני הניצנים ולאחר מכן המסה הגדולה של תבואתו. בואו נחשוב לרגע על דורות העולם הראשונים, ואיזה עונש גדול קיבל האדם שמעכשיו תצמיח לו האדמה רק קוץ ודרדר ולא חיטה. הוא ידע להעריך את הטבע, וממנו גם את ה"מפעיל" שלו - הקב"ה.
בימינו, אלפי דורות לאחריהם יש חשש שנשכח בכלל מציאותו של הקב"ה גם בפרנסה של התבואה - היות והדבר כ"כ ברור לנו. לכן מגיע הציווי של הקב"ה כדי שחלילה לא נשכח אותו, הן בבריאה בכלל, בשבת, והן בתוצרתה בפרט, בשמיטה. זהו זמן עם אופי של דקת דומיה שבו אנו זוכרים את מי שאמר והיה העולם.
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
דבר נוסף שעלול להישכח הוא הטבע עצמו. נזכיר את דברי המהר"ל, שהמחזור של שבע הוא מחזור טבעי. החשש הנוסף הוא לא רק משכחת הקב"ה, אלא גם מאי-זכירת הבריאה כמות שהיא. שוב, לנו מעט קשה לדמיין את זה, אבל כמו שלנו היום יש מכונות, לחקלאים ולפרדסנים יש גם "מכונות", שאפילו אינן גורמות לזיהום אויר. בתחילת השנה מכניסים להם דלק, בצורת זרעים ודשן, ולאחר תקופה מסוימת הם נותנים את תוצרתם בדמות שיבולים ופירות. התורה חוששת לא רק מאיבוד דמות המפעיל, הקב"ה, אלא גם משכחת הקונספט של הבריאה, שהוא טבעי, וממש לא מכאני. אדם יכול בטעות לחשוב שהטבע הוא כלי שרת שלו להשגת שאיפותיו הכלכליות, עד לאיבוד תמימותו וטבעיותו של הטבע. מסיבה זו התורה מצווה על האדם לנוח בכל מחזור טבעי של שבע שנים, כדי להבין שהיסודות של העולם הם פראיים ולא מתוכנתים.
במעבר חד לימינו, אנו לא כ"כ צריכים ריגושים טבעיים כדי באמת להתרגש מהטבע, כי אנו חיים בעיר. בואו רק נדמיין את התחושה שכולנו חווים כשאנו חשים למולנו את הטבע הפראי באמת: שיטפון בערוץ נחל, זריחה בינות צוקי המדבר, פריחת גבעות ברבי רבבות פרחים באביב והדוגמאות עוד רבות. לכאורה הציווי שאנו לוקחים מדברים אלו הוא לצאת אל הטבע ולהתרגש ממנו, לא לאבד את הטבעיות שבטבע, שמתחדש כל הזמן.
האדם צריך לראות את השדה שלו פעם בשבע שנים צומח פרא, ללא עזרתו ביישור הקמות וכריתת הענפים, כדי להבין שהיסוד של כל העולם הוא טבעי, פראי, ולא מתוכנת. הטבע מתחדש בכל יום, גם אם לא תמיד זה נראה לעין, וראוי שהאדם יכיר זאת. על כן התורה מצווה אותו בסיום כל מחזור לחזור לשורשים, הן הרוחניים והן הגשמיים, כדי לזכור שלא הוא האדון של האדמה, אל כוחות גדולים ממנו, תרתי משמע.