לאחר שתיארנו בשבוע שעבר את המאפיינים הכלליים של אישיותו של חוני המעגל, נעסוק בסיפורים הנוספים המובאים בגמרא בתענית (כג.).
אספר בקצרה את הסיפור שמופיע בגמרא אחרי הסיפור על הגשמים והמעגל:
חוני כל ימיו לא הצליח להבין את הפסוק: "שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון היינו כחולמים"; האם יש אדם שיכול לישון שינה רצופה של שבעים שנה?! (פסוק זה מוסב על גלות בבל שארכה שבעים שנה).
יום אחד פגש חוני בדרכו אדם שנטע חרוב. אמר לו חוני: כמה שנים יעברו עד שהעץ יניב פירות? אמר לו האיש: שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתאריך ימים כ"כ, שתזכה לאכול מעץ החרובים? אמר לו: אני הגעתי לעולם ומצאתי בו חרובים. כמו שאבותיי שתלו למעני חרובים, כך אשתול גם אני לבניי. בתום הדו שיח ישב חוני לאכול פת לחם, ונפלה עליו שינה עמוקה. בשנתו, הקיפו אותו סלעים שהסתירו אותו מעין כל, וכך ישן במשך שבעים שנה.
כשהקיץ משנתו, ראה את אותו אדם קוטף חרובים מהעץ. שאל אותו חוני: אתה הוא זה ששתלת? אמר לו: אני נכדו. מכך הסיק חוני שהוא ישן שבעים שנה. אח"כ ראה חוני את אתונו שהעמידה צאצאי צאצאים גם היא. הלך חוני לביתו, ושאל אם בנו עדיין בחיים. אמרו לו: בנו איננו, אך בן בנו קיים. אמר להם: אני הוא חוני. כיוון שבני ביתו לא האמינו לדבריו, הלך חוני לבית המדרש, ושם שמע את התלמידים אומרים בהתרגשות שהסוגיות שהם לומדים ברורות להם כמו בימיו של חוני המעגל, שהיה מגיע לבית המדרש ופותר את כל הקושיות שהיו לחכמים. אמר להם: אני הוא חוני. גם יושבי בית המדרש לא האמינו לחוני ולא כיבדו אותו כראוי. מרוב אכזבה וצער חלה חוני, ביקש על עצמו רחמים ומת.
מה בא הסיפור ללמדנו?
חוני, כאיש ישיר, "דוגרי" וחסר צביעות, לא מסוגל להבין מציאות של חלום. גם אם המשורר אומר "היינו כחולמים", חוני מתקשה להבין איך ניתן לומר על תקופת הגלות הקשה והארוכה שהיא הייתה כולה בסימן של חלום?! חוני מכיר תוצאות של "כאן ועכשיו", והוא לא מסכים בשום פנים לפתרונות ארוכי טווח והדרגתיים. אין לו סבלנות. אדם כחוני לא יכול לחיות בשלום עם עצמו תקופה ארוכה כ"כ שבה יש סתירה חזיתית ומתמשכת בין המצוי לרצוי (שיבת ציון).
מאותה סיבה חוני לא מבין את האיש המוזר שנוטע חרובים שהוא עצמו לא יוכל ליהנות מהם. האיש מסביר, שהוא עצמו שותף למאמץ של אנשי כל הדורות לבנות ולנטוע בשביל הבאים אחריהם. מעניין שבסיפור קיימת הקבלה מסוימת בין "החלום" של שיבת ציון לבין התקווה של נוטע החרוב שבעתיד יצמחו פירות. החלום הוא לא איזושהי פנטאזיה תלושה שבבוא העת תתגשם, אלא תהליך הגיוני, מחושב ומתוכנן שמתפרס על זמן ממושך.[1]
אבל חוני לא ממש קולט את המסר. הוא מתיישב לאכול את הסנדוויץ שאמא הכינה לו ("יתיב קא כריך ריפתא"). סעודה זו לא דורשת מאמץ רב, בניגוד בולט למאמץ והיגיעה שנוטע החרוב משקיע במזונותיו. בנוסף, חיטה היא ההפך הגמור של החרוב: החיטה היא צמח חד שנתי שקצירת פירותיו מיידית יחסית לעצי פרי. אין צורך בחישוב ובצפייה לטווח הרחוק.
בשלב זה חוני נרדם. במשך שבעים שנה.
הבה נראה מה בדיוק קורה לחוני עכשיו. מחד, השאלה שהוטרד בה כל ימיו קיבלה את תשובתה מהסיפור שלו עצמו. ברם, מאידך נוכל לשאול, האם זהו הפשט ב"שיר המעלות... היינו כחולמים"; ישנים שבעים שנה, חיים מחוץ לעולם ומנותקים מההתרחשויות ההיסטוריות, ואח"כ קמים ומגלים שהכל השתנה?! חוני הישן הוא כמו חוני הער: אין המתנות ואין סבלנות, השינוי הוא מיידי - או מיידי ממש או מיידי לאחר דילוג על פרק זמן מסוים.
ואז חוני שלנו רואה את החרוב נושא פירות ולוקח לו זמן להבין שעברו שבעים שנה. אחרי שהוא רואה את אתונו ששבעים השנים שחלפו הותירו בה ובמשפחתה את רישומן, הוא מגיע לביתו ועדיין לא מעלה בדעתו שגם שם עברו שבעים שנה, ומן הסתם בנו כבר לא קיים. קשה לו לחוני להתרגל לשינוי הפתאומי הזה שמתרחש לנגד עיניו. חוני הרי לא מכיר דברים כאלו, הוא רגיל לשינוי "כאן ועכשיו". בני משפחתו, שבטח הושפעו עמוקות מדמותו של חוני, לא מאמינים לו שהוא חוני. זה לא הגיוני שיש אדם שישן שבעים שנה...
מעניינת במיוחד הסיטואציה האחרונה, של חוני בבית המדרש. חוני מגיע ושומע את החכמים מתלהבים ואומרים ש"חזרנו לימי חוני המעגל, שהסוגיות הנלמדות בהירות וברורות". לא מסופר שחוני שמע את קושיותיהם של החכמים וענה עליהן בצורה ישירה, כפי שהיה בימים קודמים, אלא שעצם הופעתו בבית המדרש השפיעה על הלימוד ופיזרה את הערפל שאפף את התורה. השפעה מיסטית כזאת, לא ברורה, לא ישירה וחותכת כמו זו שהיינו רגילים בה אצל חוני, וגם לא השפעה הדרגתית כזו של בעל החרוב. השפעה מיידית ללא מגע. אלא שהחכמים גם הם לא מאמינים לדרך זו, לא מאמינים שאפשר לשנות בצורה לא ישירה ולא הדרגתית.
מיתתו של חוני מעלה את השאלה המהותית ביותר הנשקפת בסיפוריו; האם דרכו היא הדרך הנכונה?
אולי, אם ירצה ה, נעסוק בשבוע הבא בסיפורים הבאים - סיפורם של אבא חלקיה וחנן הנחבא, נכדיהם של חוני המעגל.
[1] בהקשר זה, מעניין לחשוב על תהליך הגאולה של הדורות האחרונים. חלום של אלפי שנות היסטוריה מתגשם לנגד עינינו, אך כפי שאנו רואים, הוא מתמשך על עשרות שנים, ומי יודע מתי יגיע לשיאו?