"עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת" (משלי א, כ"ב)
הפתיים אוהבים את הפתי, הלצים חומדים לצון והכסילים שונאים את הדעת. בקטע הקרוב ננסה להבין את זעקת החכמה כנגד הפתיים הלצים והכסילים, ונשתדל להבהיר מדוע הפתים אוהבים, הלצים חומדים והכסילים שונאים, ומה פשר שינוי הלשון בכסילים, שלא רוצים כסלות אלא דווקא שונאים, שליליים, לדעת.
פתי אוהב פתי
על מנת להבין את המושג פתי, נתבונן באמור בהמשך הפרק:
"פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשרוֹ" (משלי י"ד, ט"ו)
בלי שנכנס לעיון ארוך בפסוק, נעיר לדבר פשוט: הפתי מאמין לכל דבר שמספרים לו. הוא לא בודק, לא חוקר ואפילו לא מצליח לקלוט את הטענות שהובילו בסופו של דבר למסקנה, הוא מקבל את מה שאומרים לו כאמת ברורה. הערום, לעומת זאת, יבין את מה שהוא לומד. הוא יצליח לא רק לקלוט את הכללים שלמד, אלא גם את מה שיוצא מזה, מה שהוא יכול להוציא מזה.
הפתי, אם כן, הוא האדם שלא חושב על מה שאומרים לו. לפעמים זה לא כל כך נורא, ולעיתים זה איום ונורא, אבל בכל מקרה יש עם זה בעיה גדולה - הפתי אוהב לא לחשוב, הפתי נהנה מאי החשיבה. דווקא אהבה מתאימה לפתי, שכן יש באי המחשבה משהו נוח ונחמד, דבר מהנה ומענג, שהראש עושה "בטן-גב" ולא מתאמץ זה שליש גן עדן.
מהדבר הזה מזהירה אותנו החכמה - לא ליפול במלכודת הדבש של העצלות, לא להתחיל לאהוב להיות חסר מחשבה. יכול להיות שזה המצב שלך, אומרת החכמה, אבל למה לאהוב את המצב הזה, עד מתי תשאר כך.
לץ חמדן
"...ולץ לא שמע גערה" (משלי י"ג, א)
כשמבקשים מאדם שישפר את דרכיו, כשדורשים ממנו שיחדול ממעשיו הרעים, הוא יכול להתייחס אל הביקורת ברצינות, להפנים, לקבל ולתקן את הדרוש תיקון, והוא יכול להתמודד עם הטענות ולחשוב שהם לא מוצדקות. בנוסף לאפשרויות הללו, ישנה אפשרות נוספת - להתעלם.
דוקטור בנימיני העביר שיחה רצינית במהלך מפגש "תושבים למען הקהילה", על המצב החמור שאליו נקלעה שכונתם בשל עזיבה גדולה של צעירים, על הטעויות שנעשו ועל הדברים שעוד ניתן לעשות. כשסיים לדבר, קם אחד המשתתפים ושאל אותו: "כמה שלמו לך על ההרצאה הזו?". "עשיתי את זה בחינם", אמר הדוקטור, "ועכשיו אני רואה שגם לחינם, לפחות לגביך". אותו אדם לא הקשיב למה שנאמר, הוא דאג שהשיחה תעבור לו ליד האוזן בכך שהתמקד בנושא שהיה שולי לחלוטין בעיני המדבר.
בעייה ידועה היא בעיית ה"לא מקשיבים", שאדם יכול לדבר לאנשים אחרים במשך שעות, ומילה מדבריו לא תכנס לאזניהם. איך זה קורה? כי האדם "לא שומע" מה שאומרים לו, ממש כך. הוא נותן לדברים לחלוף לידו ובשום פנים ואופן לא מאפשר להם להתקרב אליו.
הלץ, אומר שלמה, חומד את הלצון. בשלב מסויים, די מהר למעשה, האדם מתרגל למנוע מהמציאות להשפיע עליו. הוא מסיט מעצמו ביקורות וכדו ללא מאמץ, אנשים מדברים איתו והוא לא מנסה לחיות ולהרגיש את מה שהם אומרים, אלא מתגאה בכך שהוא יכול לשמור על אובייקטיביות וריחוק והכי גרוע - הוא מפסיק להרגיש דברים שקורים לו עצמו. אבל, וכאן טמונה הבעיה של הלץ, שהוא חומד את זה, הוא מתאווה לכך, בשביל זה הוא נמצא - על מנת לתת לדברים לחלוף, להסתכל על המציאות במבט מלגלג ולא רציני. ברגע שהוא כבר לא ירצה את זה, כשהוא יהיה פתוח ומוכן לקבל גערה, הוא כבר לא יהיה לץ, הוא יפסיק להיות אדם שבמהותו נותן לדברים לעבור לידו. חלק ממהותו של הלץ היא ברצונו לא לתת לדברים להשפיע עליו, כך שהדבר הכי גדול שהוא מרגיש זה הרצון לא להרגיש.
דעת הכסיל
"לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי ח"י, ב)
כשאדם קורא חומר כתוב, הוא ינסה להבין מה מנסה להגיד לו כותב המילים שהוא קורא. רוב האנשים, כשהם קוראים כתבות ומאמרים בעיתון, הם מנסים לאתר את מה שמנסים למכור להם שם, ואז (או לפני כן) לקבוע את דעתם על הנושא. אמנם, יש אנשים שהם מתנהגים הפוך. את דעותיהם האישיות, את התגלות ליבם, הם מנסים להעמיס על הדברים שהם רואים.
הכסיל הוא, אם כן, אדם שלא מנסה ללמוד מאנשים אחרים, לא מנסה לקבל תבונה, אלא להכניס את עצמו לכל דבר. יש אנשים שכך לומדים תורה. הם רוצים להוכיח תפיסות מסויימות שבהם הם דוגלים, לבסס עקרונות מסויימים שבהם הם מאמינים, ודואגים שגם התנ"ך, הגמרא וכו יתאימו לתפיסותיהם. הבעיה הגדולה בזה היא כמובן הפספוס של הדברים שמסביב. אם אני לא חפץ בחכמה אלא בהגיגי ליבי, אז אולי יצאו לי דברים יפים, אפילו מאמרים רציניים, אבל אני לא אחרוג מהגבולות של השכל שיש לי עכשיו, אני לא אצליח ללמוד דברים חדשים.
דעת היא, הלקיחה של החכמה והבינה אל רגשות האדם, שהתורה שהאדם לומד תהיה תורת חיים, תורה שהוא מרגיש ופועל על פיה. הכסיל הוא בדיוק הדמות ששונאת את הדעת, הוא בדיוק האדם שנגד הידיעה. הכסיל לא רוצה ללמוד דברים חדשים, ובטח שלא להרגיש אותם. גם אם הוא חס ושלום למד משהו חדש, הוא לא יצליח לחדש לו משהו. כסיל, שהוא גם מלשון כיסוי ( לדוג: הלא יראתך כסלתך"[איוב ד, ו]) שום דבר לא יכול להתחדש אצלו.
רק נעיר, שעל פי דברינו יש קשר רב בין הכסיל ללץ, אבל גם הבדל גדול: הלץ אינו טיפש ואינו אדיוט, הוא לומד הרבה מהסובב אותו ומהדברים שקיימים בעולם, אלא שהוא לא נותן לביקורות להשפיע עליו, דברים שמנסים ואמורים להשפיע עליו הוא דוחה אותם. הכסיל לעומת זאת, לא משנה אלו יכולות יש לו, לא ילמד שום דבר חדש, וגם אם כן הוא לא ישנה במעשיו דבר בעקבות זאת.
מתוארת פה תופעה, שעצוב עד כמה שהיא אמיתית ומציאותית. אדם מתחיל לעשות עבירות, משקר פה ויורד על אדם שם, או שאדם מתחיל לעשות דברים בלי לחשוב עליהם. בהתחלה הוא מרגיש קצת לא נח עם זה, אולי אפילו המצפון שלו נאלץ לעבוד שעות נוספות, אבל הוא מתרגל לאחר זמן, מה שנקרא בלשון חז"ל "נעשית לו כהיתר", ולפעמים גרוע מכך - הוא אוהב את זה. הוא אוהב להיות רשע חס ושלום, הוא אוהב לא לחשוב, הוא נהנה מלדחות ביקורת, והוא אפילו מתאמץ להיות כסיל, הוא שונא את היכולת לקבל דברים חדשים.
רק נסיים בברכה, שגם אם חס ושלום אנחנו פתים, לצים או כסילים, שלפחות נרצה להשתחרר מהמצב שבו אנו נמצאים, שנרצה להתקדם, ו"מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".