בכל פעם שאני מתאמץ לקום בבוקר בזמן לתפילה אתה קם יחד איתי ולוחש לי כמה אני עייף. אתה עושה לי פרצוף כל כך מתוק, מסכן, וממיס. "זה ייקח בדיוק עשר דקות להתארגן, אתה יכול לקום בעוד רבע שעה זה לא נורא" - אתה אומר לי, ואני כמחווה לאכפתיות הרבה שאתה מגלה כלפי, לא פעם שומע לך.
אתה שם גם כשאני ממהר להסיר מעלי את התפילין כדי לזרז אותי לקראת היום העמוס שמצפה לי, דואג שלא אצטער בגלל ההרגשה - שתכלס אין לי ממש מה לעשות. אתה כמעט תמיד מסדר לי לארוחת בוקר מפנקת. לא נותן לכרס המתפתחת שלי לגזול ממני את התענוג הצרוף שניתן להפיק מבורקס חם או קרואסון עם שוקולד. אתה גם מפנק אותי בעוד כל מיני שטויות שאני רוצה. בקניון, מול חלונות הראווה אתה תמיד מפרגן לי, "אתה צריך חולצה, אין לך מספיק. כל אחד צריך שתהיה לו לפחות חולצה אחת בצבע תכלת" אתה מסביר, ודואג שאני אשאר מעודכן ובמינוס. כשעוקפים אותי בכביש אתה מזכיר לי שאסור לי לצאת פראייר, "מי שמתחיל לתת דופקים אותו עד הסוף" - אתה מנמק את המלצותיך, כדי שאשאר דרוך ולא אתן לאף אחד להשתלב לפני. אתה לימדת אותי לומר "אחר כך", בכל פעם שאני צריך לעשות משהו עכשיו. כך אתה מעניק לי מאגר עצום של זמן פנוי. בזכותך בן יקר, אני אף פעם לא אחראי, תמיד אתה מוצא לי את מי להאשים, וכשאין את מי להאשים אתה אומר לי "תאשים אותי תגיד שלא הצלחת להשתלט עלי".
כבר שבועיים אתה מספר לי איך אתה שונא את החג הזה, מזכיר לי את כאבי הבטן של השנה שעברה ורוטן על כך שיש אנשים שכבר מפורים אוכלים בחוץ. "עבדים היינו ונשארנו", אתה מסנן בכל פעם שאני יורד עם הזבל. אתה לא מוותר לי על אף פרצוף חמוץ אפשרי כשמבקשים ממני להרים את הרגליים כי רוצים לשטוף את הרצפה, או כששולחים אותי להטביל כלים. כשליל הסדר מגיע אתה בעיקר רעב. כל הדיבורים האלה לא בשבילך. "יאללה בואו נריץ", אתה מאיץ בכולם.
מגיע תורך לשאול, בדרך כלל באירועים מהסוג הזה לא נותנים לך לדבר, מפחדים שתהיה בוטה מדי, שתהרוס את השמחה, אבל דווקא בליל הסדר נותנים לך את הבמה. כולם שותקים ואתה מעיז אחרי זמן רב בצל להופיע במלוא תפארתך. "מה העבודה הזאת לכם?" איזה משמעות יש לכל העסק הזה של יציאת מצריים, אתם לא יכולים להבין שגם אם הסיפור הזה התרחש אי פעם הוא כבן בן שלשת אלפים ומשהו. "אני לא שייך לכל מה שקורה פה, איך נפלתי לתוך העם המתוסבך הזה? אתם נראים ממש הזוי".
"אף אתה הקהה את שיניו" אומרת ההגדה. כשהייתי קטן חשבתי שאחרי כל מה שאמרת, הולכים לשבור לך את השיניים. תמיד ניסיתי ללכת אתך ראש בראש, להעמיד אותך על מקומך, כדי שפעם אחת תדע שיש לי כוח. זה אף פעם לא הלך לי. כשגדלתי למדתי שלהקהות את השיניים זה להפוך אותם ללא חדות, כמו שסכין קהה היא סכין לא חדה. כשאתה אומר את הדברים בצורה כל כך ישירה, אני מבין לאן אתה חותר וכמה דברים גרמת לי להחמיץ. אני מבין שאתה מוביל אותי על דרך שבסופה אני אמור לוותר על הזהות שלי. אני רואה כמה אתה בודד ולכאורה אטום.
אני הפעם לא הולך להילחם או להתווכח איתך, גם לא אנסה לשכנע אותך שכך צריך לנהוג, אני אפילו לא הולך להסביר לך. אני רק אספר לך מה אני מרגיש. "בעבור זה עשה ה לי בצאתי ממצרים" סיפור יציאת מצריים מכוון אותי לבקש בתוך העולם יעוד - אתה מותיר אותי חסר משמעות. מאותו הסיפור למדתי לחלום על גאולה, אתה אם היית שם בגישה הזו, לא היית נגאל, היית נשאר מאחור. האם זה נוגע בך, אני לא יודע. אבל ברור לי שאתה לא באמת רוצה להישאר לבד, שאתה מאד שמח להיות שיך, כי אם באמת לא היית רוצה להשתייך, לא היית מגיע לכאן אחרי שאמרת את אותם הדברים בשנה שעברה. ושנינו יודעים שאחרי ככלות הכל בשנה הבאה תהיה כאן.