שלושה גברים יושבים במסעדה בערב פסח, אומר האחד: "הלוואי ועכשיו תנחת עלי אבן גדולה, אהיה מגובס ביד ואקבל פטור מאשתי לניקיונות הבית לפסח!".
משיב לו השני: "אני, כל בוקר מוסיף ומתחנן בפינת הבקשות בשמע קולנו שיקרה נס, ועירית ענבי מהלוטו במקום להקריא את המספרים הזוכים תקריא את מספר הבית שלי כזוכה המאושר - ואז תוך שבוע אני עובר לבית חדש והאישה שאיתי תמחל לי ותפסח לפחות השנה על הברקת כל הבית לחג!".
קם השלישי, דופק על השולחן כשכולו רותח ואדום מזעם ומכריז: "אני לא אשב עם חבורת פרזיטים בטלנים שוביניסטים שכמוכם!!!". הוא רץ לכיוון המלצר לשלם לו תוך כדי שהוא מדדה על רגלו המגובסת וחושף את פרצופו המוסתר ממסיכת מפעל הפיס ... בדרך לביתו החדש.
כן, גם אנחנו לחוצים - נשים יקרות - ולצערנו לעיתים מחפשים תירוצים. ללכת בין הטיפות בתוך ממלכתכן בערב פסח זוהי משימה כלל לא פשוטה; אתן מבשלות, אנחנו מנקים. לעיתים יש לי תחושה שכשיצאה ישראלה ממצרים ואפתה את המצות בכזה חיפזון, היא הייתה זקוקה נואשות לניקיון מיידי בכדי לא להרגיז יתר על המידה את המצריים. ברור לכם מי ניקה אחריהן...! יש אומרים שהיו כמה גברים ששניות לפני שהים נבקע לשניים עוד זרקו בזריזות אל המים מיני בדים משונים. מה זה היה אם לא סקוצים לכלים וסמרטוטי ריצפה? ולמה, תאמרו לי צלמי הפפראצי של בר רפאלי, למה דווקא כשצריך אתכם לתעד את טביעת ה"טיטניסקוצים" מול מבטי דה-קפריו אהובה, אתם פוסחים על אייטם כביר כזה?
ישנם אפילו שמועות שנחשון בן עמינדב קפץ ראשון למים הסוערים של ים סוף כי הוא הריח מאקונומיקה דביקה .
ברשותכן יקירותיי, נעשה אתנחתא, נחזור אחורה להגדה ונצטט דברים ידועים: עבדים היינו לפרעה במצרים - עבדים בז-כ-ר. מרימים לבנים, אנחנו, דופקים טיט וחול לתוך פירמידה, עבדיכם הנאמנים. מי הרים את כל השקים הכבדים האלה? מי? מוחמד שבת לצערנו 440 שנה... ואתן? עושות לכן חפלה עם שפרה ופועה. מניקות. מה אתן אומרות? לא הגיע הזמן שננוח כמה עשורי ערבי פסח שנשארו לנו כעודף מפרעה?
אז עוד נקראנו לפחות עבדים אבל ג-ב-ר-י-ם. והיום!? היום כולה עוזרי טבח(ית!)
די, לא רוצים לנקות! תנו לנו לבשל.
"...לא! אתה תשרוף את זה! זה פסח!" יורה לעברי זוגתי, "לך תנקה ותצחצח את ארון הבגדים".
לא יעזור שאתחנן לפניה "מתוקה, לא נגענו בארון הזה שנים, אין שם חמץ, אני מבטיח לך".
"זה פסח, צריך לנקות" פוקדת עלי זוגתי.
עכשיו תסבירו לי אתם- איך אני אמור להגיד לה אחרי שסיימתי עם ניקיון הארון, כשבזרועה הימני תלוי בננו הקטן בן השנה, ומעברה השני מבעבע ועומד לגלוש המרק עם הקניידלך... ובדיוק, ממש בדיוק באותו הרגע חותנתי היקרה ממתינה בנייד וחייבת לדעת האם סנט-מוריץ כשר לפסח בהשגחת הבד"ץ (כי אם לא חותני חלילה יחשב למנקה תנור עם לחם!), איך אני אמור להגיד לה שאין לי שום מושג לאילו מדפים אני צריך להחזיר את הבגדים שפזורים בבלגאן את כל חדר השינה שלנו?
משום מה שיחת פיוס עם אחמיניגד תוך כדי אכילת גפילטע פרסי נראית הרבה יותר מעשית כרגע.
יקרות, אל תדרשו מאיתנו יותר מדי יצירתיות וניקיונות בפסח. תנו לנו לשמור על הילדים ולרוקן את הזבל שאיננו דורש מחשבה רבה. תהיו אתן אומנותיות - בכדי שלא נהיה יותר מדי יצירתיים.
אם אתם במקרה רואים מישהו דופק על דלתכם בליל הסדר, צאו מזה! זה איננו אליהו.
מה? לא תפתחו את הדלת לגבר שאשתו זרקה אותו בחג מהבית בגלל טור באינטרנט?
פסח נ-ק-י ושמח.