בהחלט קיימת התנגשות, כמו שכותב חגי סרי, בין סוגיית השוויון ברמה האידיאולוגית-תיאורטית, לבין הפרקטיקה של החיים. ואולם במציאות הקיימת איננו יכולים להתמקד ולדון בשאלות העקרוניות, תוך כדי פגיעה בפרקטיקה הנוהגת.
ברמה העקרונית, שוויון במשמורת הילדים הוא דבר נכון וראוי, אבל אי אפשר לעסוק בזה במנותק מהסוגיה של פירוק נישואים על-פי החוק. חוקי המעמד האישי מעניקים עדיפות עצומה לגברים, בהשוואה לנשים. רק הגבר הוא שנותן גט, ועל כן בידיו נמצא גם פוטנציאל הסחיטה. לסחטנות במקרה של גירושין יש אולי אלף סיבות ועוד אחת - מחישובים כלכליים ועד לנקמנות וסגירת חשבונות אישיים - אבל עובדה בלתי ניתנת לערעור היא, שידן של הנשים ברוב המקרים על התחתונה. הגבר - הוא הסוחט, ואילו האישה, שתלותה בו וברצונו כמעט מוחלטת - היא הנסחטת.
מאבק משפטי על חזקת הילד, שיתפתח ויתלהט בכל מקרה של גירושין, עלול לפגוע ביכולת להשתית את הפרידה בין בני הזוג על הסכמות. ההסכמה הזאת חשובה להמשך הדרך. היא חשובה להמשך הקשר שבין הילדים לבין הוריהם הפרודים. גם כיום קיימת האפשרות להעניק לאב משמורת, ואולם בפועל זה קורה באחוז קטן מאד של הגירושין, משום שהאם היא באמת המטפלת הראשית והעיקרית בילדים.
החשש הוא שאם החוק ישונה, ובתי המשפט יתחילו לדון בכל מקרה לגופו, תוך כדי שהסוגיות הכלכליות דוחקות את הסוגיה המרכזית של טובת הילד, שוב תצאנה נשים מקופחות, משום שכידוע הן גם משתכרות בדרך כלל פחות מגברים, ולכאורה יכול הגבר להעניק לילדים אמצעים ותנאים כלכליים טובים יותר.
גם אם אני מסכימה עם הכותב, ברמה העקרונית, העיסוק שלו בנושא רק דרך ה"חור שבגרוש" - כאילו כל מה שמעניין את הנשים זה רק "תזרים מזומנים יציב", כדבריו - הוא שגוי ומופרך.
הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית לאומית - "אמונה"