יום אחד, בחופש הגדול, שאל קובי את עצמו: רגע, מה עם רחל? שכחתי אותה לגמרי? ברור שלא. הוא זכר היטב וגם התגעגע. אבל הדחיק. מה שבלבל אותו בכל פעם מחדש, היתה העובדה שהקשר עם רחל היה באמת קשר "לשם שמים", הרי הוא לא מתגעגע לקשר בגלל חמדה. ממש לא. זה דבר שיש אולי עם בנות אחרות, אבל לא עם רחל. הוא מתגעגע לקשר בגלל שזה קשר שרומם אותו, שנתן לו כוחות, שהוסיף לו טעם לחיים וכוח לקום בבוקר לעבודת הבורא, ביתר אומץ וביתר שמחה. לכן, למרות שעשה כבר בירור רחב בעבר, התיעץ עם כמה רבנים והחליטו על כך ביחד, למרות שרחל כתבה לו דברים כל כך הגיוניים - שאי אפשר להתקרב לה' דרך דברים שה' לא רוצה, ושאין לקב"ה שום בעיה לעזור לו גם בדרכים אחרות - בכל זאת עלתה השאלה והטרידה אותו שוב ושוב, מידי פעם בפעם, בפרט בזמנים שבהם היה לו קשה בלימוד ומשעמם, כשהיה עייף וכשלא היה לו כוח. היו לו חברים טובים שיכול היה לדבר איתם, והוא אכן דיבר וצחק והשתתף בפעילויות החברתיות שבישיבה. אבל אף על פי כן הרגיש שהוא צריך חיזוק גדול יותר. אולי כאשר יעבור כבר לישיבה הגבוהה הבעיה הזו תיפתר? אולי אז תהיה לו תמיד חיות ושמחה? הלוואי. יש פעמים שהמתיקות של התורה ממש משמחת אותו ונותנת לו כוח. גם הידיעה כמה חשוב כל רגע של לימוד וכמה השפעה טובה מתפשטת בעולם מכוח הלימוד שלו, עזרה לו מאוד. ולמרות זאת - לא תמיד קל. בסדר, היה מנחם את עצמו. וכי בלימוד מתמטיקה תמיד קל? וכי בלימוד אנגלית קל? לשון זה קל? כימיה זה קל? בכל דבר רציני בחיים צריך להשקיע. החיים זה לא משחק. אם רוצים תוצאות צריך עבודה. "אין אפס"! ובכל זאת... רחל היתה מופיעה בדמיונו לעיתים קרובות. מופיעה, ומיד נעלמת. משהו בו דחק לגרש את המחשבות, לפני שישתלטו עליו.

כשהיה בחתונה של המדריך שלו מהישיבה התיכונית, יחד עם כל המחזור, הבין פתאום את המשמעות האדירה של הברכה אותה שרים: "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות". ה' יתברך, שברא לנו את העולם הזה, שיש בו כל כך הרבה מחוייבויות והתמודדויות, ברא לנו בחסדיו גם "תבלין", להמתיק את החיים, לתת בהם ששון ושמחה, להכניס בהם רחבות של אהבה והרגשת שלום ומליאות. לצורך כך הוא ברא שני מינים, הוא ברא את המשיכה ההדדית ביניהם, את הרצון לדבוק זה בזה ולהיות זה במחיצתו של זה. איך היו החיים נראים אלמלא אושר זה? בלי שמחה של זוגיות ובלי ששון של משפחה? אכן, הבין קובי בחדות: לצורך כך יש את הנישואין. אבל אי אפשר להקדים את זה, אי אפשר לאכול פרי לפני שהוא בשל ואי אפשר להיכנס לארמון בלי מפתח. הרצון לקשר עם בת הוא רצון טוב, אבל הוא חייב לבוא בזמנו. צריך סבלנות. בשביל כל דבר בחיים צריך סבלנות. זכר כיצד חיכה במתח ובחוסר סבלנות לבר-המצווה שלו, כשהיה בן שלוש-עשרה, וכיצד ציפה בכליון עיניים לטיול השנתי בחמישית. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", נכתב באותיות גדולות בחדר האוכל של הישיבה. מי שם לב בדרך כלל לכתוביות הללו בכלל? אבל הפעם הפסוק הזה הידהד בראשו.

הגיע החופש הגדול. להצליח ללמוד בבית בזמן החופש, זה דבר כמעט בלתי אפשרי. גם בלי הטלוויזיה והאינטרנט שבבית, קשה הדבר, ללא מסגרת וללא בית מדרש פתוח. אבל קשה שבעתיים כאשר הפיתויים קורצים אליך בכל רגע. החליט שהוא הולך להדריך בקיטנת "קו לחיים". רחל מן הסתם לא תהיה שם. הוא רוצה מאוד לראות אותה, אבל מצד שני זה בטח יסבך אותו. זה לא טוב עכשיו. צריך לחכות. רחל לא תהיה שם משום שהיא מפחדת מאוד מ"המחלה", ממחלת הסרטן. זאת אומרת: כולם מפחדים ממנה, אבל היא באופן מיוחד. היא מפחדת להיתקל בכלל במחלה הזו. בכיתה ו', כששמעו על המחלה הזו הסברים מפי האחות בבית הספר, היא ראתה עיגולים שחורים וכמעט התעלפה. מאז היא יוצאת בכל פעם שמזכירים את המחלה הזו. לא יודעת להסביר לעצמה מדוע היא כל כך מפחדת, אבל זו העובדה. קובי ידע זאת, ולכן תיאר לעצמו שלא תהין להיות בקיטנה, למרות שהיא רוצה מאוד לגמול חסדים ולשמח ילדים ואנשים.

***

באותו הזמן התלבטה גם רחל מה לעשות בחופש. היא רצתה מאוד לגמול חסדים ולשמח אנשים. עצם הנתינה נותנת המון גם לה. שלומית, חברה שלה, הפצירה בה לבוא ביחד איתה לקיטנת "קו לחיים". ברגע הראשון רחל שללה זאת בתוקף. היא יודעת מה עושה לה מפגש עם ה"מחלה" הזו. במקום זאת היא תכננה להדריך בקיטנת איל"ן, קיטנה לילדים פגועי מוח ברמות שונות. אלו ילדים שכך נולדו. זו לא מחלה. בשנים הקודמות היא הדריכה שם. זכתה ביחד עם חברותיה לשמח ולהעלות חיוך על פניהם של כל כך הרבה ילדים.

זכרונות מתוקים היו לה מהקיטנה הזו...

המדריכות היו צריכות להתכונן לקיטנה שבועיים מראש, הרכזת תיכננה הפעלות רבות. את הקיטנה הנפלאה הזו היו ממנים בחינם. כיצד? שותפים רבים היו לגמילות החסד הזו: מקומות הבילוי, כמו גן החיות והלונה-פארק, נתנו להיכנס בחינם. האוכל בקיטנה היה ממשפחות ביישוב שבישלו בהתנדבות. טילפנו גם לחברות הגדולות, כמו "תנובה" ו"טרה", שתרמו חלב, גבינות ומעדנים. גם חברות "אסם" ו"עלית" תרמו ממתקים. ממש יפה.

רחל היתה שם בין המדריכות הגדולות יותר. לכן גם הביאו לה ילדה די גדולה. ילדה בכיתה ו'-ז'. רוב הילדים שם היו בגיל של בית-ספר יסודי. המדריכים היו צריכים לקלח את הילדים, להאכיל אותם, להיות איתם כל יום בארוחות, להשכיב אותם לישון. היו ילדים שצריך היה להתלוות אליהם גם לשירותים. פעם - נזכרה רחל בהתלהבות - אירגנה היא עם החניכות שלה, ארוחת ערב מיוחדת ומתלהבת, לכל ילדי הקיטנה. הן סידרו את המועדון בצורת מסעדה, עם שולחנות עגולים, מפות, מפיות, תפריט ומלצריות. היו אורות עמומים ומוזיקה שקטה. והאוכל היה ביתי... עוד יותר טוב מאשר במסעדה... הילדים הנכים התרגשו מאוד.

הם ממש מבינים לגמרי. הם רק נכים, לכן זה נראה לפעמים כאילו הם לא מבינים. אבל יש להם רגשות ורצונות כמו לכל אדם אחר. כל החיים הם מתמודדים עם המון בעיות, הם שונים בחברה, רובם לומדים בבית-ספר מיוחד. יש כאלו שיושבים תמיד על כיסא גלגלים. גם לקיטנה הם הגיעו עם הסעות מיוחדות. התפקיד בקיטנה היה להרעיף עליהם הרבה אהבה. הילדה בה טיפלה רחל, היתה אחת שיכולה היתה ללכת בעצמה, אבל הלכה בצורה עקומה מאוד. בתחילה הם נראים מוזרים, אבל אחר כך לומדים להתייחס אל הפנימיות. הקיטנה הזו היא ממש חלום שהתגשם בשביל הילדים הללו. שבוע של כיף. היתה הצגה, היה קוסם, נסעו לגן-החיות. היו יצירות, סיפורים, לימדו אותם שירים, הפעלת ריתמיקה. היה טיול, היתה שבת. לא כולם היו ממשפחות דתיות. רבים מהילדים היו חילוניים. לכן היה בזה גם קידוש ה' גדול.

לקראת הסוף עשו מסיבת סיום גדולה ונתנו לכל אחד להתבטא בכישרון שלו. הילדה "של רחל" - החלום של החיים שלה היה לחקות זמרת ולשיר. נתנו לה לעשות את זה, והיא מאוד מאוד התרגשה. הביאה בגדים יפים, התאפרה והכינה את עצמה כמו לקראת "הערב של החיים שלה". היו ילדים שניגנו בתופים במסיבת הסיום, אחד מהילדים עשה חיקויים, היתה אחת שציירה ציורים. למסיבת הסיום הזמינו גם את ההורים של הילדים, אבל רק חלק מההורים הגיעו.

במשך הקיטנה התפתחו קשרים חזקים מאוד עם הילדים. באו לבקר גם אחר כך, דיברו בטלפון ושמרו על קשר. באחד הערבים של חנוכה היתה שוב מסיבה מיוחדת לילדים הללו, ושוב פגשו את כולם.

אמנם, יש בקיטנה גם צד בעייתי קצת - נזכרה רחל - כי יש גם חניכים בנים. עם הקטנים אין בעיה, אבל בנים גדולים יותר צריך מדריכים בנים. וכך, כמו הפעילות המעורבת ב"בני-עקיבא", פעילות ממנה התנזרה רחל בשנה האחרונה, כך גם הפעילות בקיטנה היתה מעורבת בנות ובנים. זה שבוע שהם כל הזמן ביחד: בטיולים, באוטובוס, בהפעלות, בישיבות-צוות, וזה יצר קלות ראש גדולה. זה כיף עם בנים, "אקשן" כזה, וזו בדיוק היתה הבעיה. בשנים האחרונות זה התדרדר עוד יותר. היו בנות שפתאום "שברו" והתלבשו "איך שבא להם".

אך רחל שמעה שהפעם לא תוכל להדריך בקיטנת איל"ן. הקיטנה תהיה השנה ביישוב אחר, בדרום, רחוק מאוד מביתה. צריך למצוא דרך אחרת כדי לגמול חסדים. אז אולי כן להיענות להצעה של שלומית, למרות שיהיה לה קשה? או אולי להשקיע בכלל בכיוון של ארץ ישראל? יש גבעות אשר "משוועות" לידיים עובדות בתקופה זו של הבציר והקטיף. כבר כמה פעמים יצא לה לנסוע לגבעות ולסייע בעבודה החקלאית. פעם נסעה לגבעה בשומרון ופעם לגבעה בבנימין. העבודה בקטיף ובמיון היתה משעממת יותר מעבודה עם ילדים פגועים, אבל היתה בה את המיוחדות שלה: העבודה בארץ ישראל, הפגישה עם רגבי האדמה ועם העצים, הענפים והעלים, הפירות העסיסיים והבשלים, הנופים המדהימים של בנימין והשומרון, הזריחות בבוקר והשקיעות בערב, קול המואזין הנשמע ממרחק, המזכיר שהקטיף והבציר הללו אינם רק חקלאות פסטורלית ושלווה, אלא גם חלק מן המלחמה העקובה מדם ומליאת הדמעות על ארץ אבותינו.

אז מה? לאן ללכת? מה להחליט. ההחלטה קשתה עליה.

ואז צילצל הטלפון.

***

חיים יצא את שעריו של בניין האוניברסיטה, כשתיק העבודה השחור והמכובד בידו. בתנועה רשמית סימן בידו לשלום כלפי השומר אשר בשער. משהו טורד את מנוחתו כל הימים, או ליתר דיוק כל השבועות האחרונים, אבל היום הטירדה הזו הביאה אותו לקושי ממשי להתרכז בעבודה השוטפת. הסמכותיות שמתוכה גם חשב, ולא רק דיבר, נמוגה בקירבו. החל לחוש שבנו מנצח אותו. ולמרבה הפתעתו התחושה הזו היתה טובה לו. קשה היה לו להסביר לעצמו כיצד זה ייתכן.

המחשבות וההרגשות אינן בשליטתנו. דברים גדולים וקשים יכולים לעבור לידינו בלי שנתרגש מהם ובלי שיטרידו את מנוחתנו, ובאותה מידה, דברים פעוטים יכולים לטלטל אותנו ולשנות את כל נתיב חיינו. תלוי עד כמה המחשבות והרגשות מטרידים אותנו.

קובי לא מתאר לעצמו מה שהמרד הקטן שלו גורם לאביו. קובי לא יודע בכלל מה עבר על אביו. הוא מכיר אותו בתור פרופסור ולפני כן בתור דוקטור מכובד באוניברסיטה. מעולם לא תיאר לעצמו את הרקע הקודם של מר חיים לנדאו. כן, היו ימים... פרופסור חיים לנדאו נאנח לעצמו בקול, עת נכנס למגרש החניה הגדול.

"קרה משהו?", שמע לפתע קול לידו. היה זה ד"ר סגל, עמיתו למקצוע, שיצא מהחניה בדיוק למולו.

"לא... לא משהו מיוחד", מיהר פרופסור לנדאו לענות, ונופף לשלום לד"ר סגל אשר המשיך בדרכו. כעת ידע שהוא גם נראה טרוד במיוחד, וזה לא טוב ולא מכובד כלפי כל הסטודנטים ואנשי הסגל. ניסה לשוות לעצמו ארשת רגועה ורגילה. לא ידע אם הצליח. למה בעצם נאנחת? שאל את עצמו. האם אתה מצטער על כך שאינך באותו המקום שהיית בימים ההם? הרי אז שינית את הכיוון בבחירה חופשית גמורה. מאז היית בטוח בעצמך לגמרי. שמח בכיוון של החיים שלך. גם קצרת הצלחות, לא מעט. אז מדוע אתה נאנח כעת? אולי בעצם, בפנים, אתה לא משלים לגמרי אם המפנה שארע בצעירותך? האם בנך בא ופרט על נימים חבויים בתוך נפשך, עורר רצונות שחשבת שעברו והם כבר אינם, אך כעת אתה מגלה שהם עדיין קיימים בתוכך, למרות שעמלת כל-כך להדחיקם, עד שהיית בטוח לגמרי שאינך רוצה אותם בכלל?...

חיים תר בעיניו אחר הרכב שלו. בתחילה לא מצא אותו. שכח שהיום הגיע עם המכונית הכסופה והקטנה יותר שלהם. את הרכב הגדול יותר הוא השאיר היום לאשתו. היא אמורה להביא בו עציצים חדשים, במקום אלו שנבלו ולא עלו יפה. כשמצא את הרכב, פישפש בכיסו, הוציא את צרור המפתחות המרשרש, לחץ על הכפתור שבמפתח, פתח את תא המטען, הכניס את תיק העבודה השחור, סגר את תא המטען וניגש לדלת הנהג. דבר ראשון צריך להדליק את המזגן. חם, חם היום, חם מאוד! בכל זאת רצה לשתות את הקפה שאחר שעות העבודה. נכנס למכונית והתניע. רצה להכין לעצמו קפה, אבל לפתע גילה שהיום התרמוס והמתקן המיוחד לקפה בנסיעה לא נמצא כאן. שכח אותם במכונית הגדולה. נו, מילא. הוא יסתדר בלי הקפה עד שיגיע הביתה. הוריד את האמ-ברקס והסתכל במראה. תימרן את הרכב בין המכונית ויצא את החניה. עוד מעט יגיע לשער האוניברסיטה. לא השער הראשי, אלא זה המיועד למכוניות, אשר רק מי שנמנה על הסגל ורכבו מעוטר במדבקה של האוניברסיטה, רשאי להכנס דרכו. אחרי שיעבור את השער הזה ויכנס לכביש הראשי, יוכל להמשיך לחשוב באין מפריע. כעת הוא עסוק בתימרון בכביש הצר. תמיד הפריע לו שכביש הגישה הזה לא נוח מספיק. מזמן כבר היו צריכים לסדר את זה. בשביל מה נותנים לאוניברסיטה כל כך הרבה כסף? ההנהלה לא יכולה לדאוג למה שצריך בזמן שצריך?

חיים הגיע לשער. השער הורם בפניו והוא יצא אל הכביש הראשי. חיים לחץ על הגז והמכונית החליקה על הכביש. בדרך כלל היה מדליק את הרדיו, כדי לשמוע את החדשות ואת כל קשקושי התוכניות. היום הוא לא עשה זאת. המחשבות דוחקות בו: תתחשב בנו! אל תמשיך כרגיל! תחשוב! חיים הרגיש את עצמו לפתע לא כפרופסור, אלא כילד קטן, בתחילת דרכו עדיין, חוזר שוב לאותם הימים ולאותן הדילמות שעמד בפניהן לפני עשות שנים. חוזר שוב לאותו המרד ולאותה ההחלטיות. רק שהפעם הסתכל על הכל בצורה שונה. הבן היקר שלו גרם לו לשנות את המבט, לבחון את הדברים מחדש. אבל הכל עדיין כל-כך לא מוגדר, כל-כך לא מסודר. הוא יודע. עוד מעט הוא יגיע הביתה, יאמר יפה שלום ויתיישב מול הטלוויזיה. שוב הוא ידחיק את המחשבות המתרוצצות במוחו בזמן האחרון. שוב הוא לא יעשה בהם סדר. ישקע בעבודתו ובענייני העולם, ולא ישתף גם את אשתו בהרגשות המיוחדות שתוקפות אותו בעל כורחו. ושמא... שמא הוא מפחד לעשות סדר במחשבות? הוא מפחד להגיע למסקנות קשות מאוד... מסקנות אשר גוזרות אומר, שבכל עשרות השנים האחרונות הוא חי בשקר, הוא חשב כל הזמן שהוא שלם עם עצמו ועם דרכו, ובעצם לא... בעצם...

ברגע האחרון סטה לצד הכביש. לבו רעד. כמעט נתקע במכונית שרצתה לעקוף אותו. מרוב מחשבות לא שם לב אליה ולא האט את מהירות הרכב. איזה מזל ששם לב ברגע האחרון! איזה מזל! די, אסור לי לחשוב את המחשבות הללו באמצע הנסיעה. הן "שואבות" אותי יותר מידי. מזמן אני לא זוכר את עצמי מרותק כל כך למחשבות, עד כדי כך שאני לא שם לב מה קורה איתי בכביש...

חיים הדליק את הרדיו. פרסומות... בעוד כמה דקות יהיה מבזק חדשות. דבר אחד בטוח, לחש לעצמו בשקט: אני לא אשים יותר רגליים לקובי. אם הוא רוצה ללכת לישיבה הגבוהה הזו - שילך. נשלם לו. זה יהיה בסדר. אולי הוא יצליח במה שאני לא הצלחתי...