הריגתו של הפורץ על ידי החוואי שי דרומי מיקדה תשומת לב ציבורית מרובה למצבם הקשה של חקלאי הדרום לנוכח אזלת היד המשטרתית. רבים דיברו על כך שבמקום בו המשטרה אינה מספקת הגנה על רכושו, אין מקום להאשים אדם העושה כל שביכלתו להגן על מחייתו - חייו.
בדברים הבאים אינני מבקש לדון בסוגיה לגופה, אלא להצביע על פן מסוים בתגובה ובדרך ההתיחסות הציבורית לפרשה בקרב הציבור הדתי לאומי, בו קיימת לדעתי עירוב תחומין בעייתי של דברי תורה והשקפה פוליטית אישית.
במסגרת הקריאה הציבורית שיצאה לתיקון ולשינוי נוסח החוק הקיים, רבו הקולות אשר התיימרו להציג את ההתייחסות הראויה אל הפרשה לאור משפט התורה והשקפת היהדות.
בדברים שפורסמו בעלון פרשת השבוע מעט מן האור לפרשת משפטים, קובע פרופ אליאב שוחטמן כי "אילו עמד שי דרומי לדין בפני בית דין הדן דין תורה - היה יוצא זכאי ואפשר שאף לא היה עומד לדין על המעשה שעשה... על פי דין תורה נהג שי כדין וקיים את משפט התורה ביחס לגנב הבא במחתרת".
את טענתו של פרופ שוחטמן מחזק חנן פורת במאמר מערכת באותו עלון בו הוא מציין את הרדיפה הכמעט אובססיבית של "אדם ישר ונאמן שהגן על רכושו ונפשו", וטוען כלפי פרקליטות המדינה כי אילו היו מעיינים ומלבנים את סוגיית "הבא במחתרת": "או אז אפשר שתגלו שמורשת עתיקה, מני קדם אינה רק אותיות מתות, ובכחה להאיר באור חדש גם סוגיות קשות וטעונות, בהן אנו מתלבטים כאן ועכשיו".
מהו אותו הבדל יסודי המבחין בין משפט התורה למשפט הישראלי הגלום בדין הבא למחתרת?
פרופ שוחטמן מסביר כי השקפת התורה על עקרון ההגנה העצמית קובע כי יש לראות בפורץ הנכנס לביתו של אדם, רוצח פוטנציאלי היות וקיימת חזקה כי הגנב יהרוג את בעל הבית אם הלה ינסה להתנגד ולמנוע את מעשה הגניבה.
הזכות להגנה עצמית קיים אמנם גם במשפטי אומות העולם ובמשפט הישראלי בכללן, אלא שבניגוד לדין התורה, בו קיימת חזקה כי הפורץ נכנס בכוונת רציחה, הרי שעל פי המשפט הפלילי הישראלי, נטל ההוכחה מונח על ההורג, אשר חייב להוכיח את צדקת טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית. זהו הבדל עקרוני וחשוב, ודברים אלו ראוי שישמעו במסגרת הדיון הציבורי על תיקון חוק המדינה בכל הנוגע לקביעת נטל הראיה במקרים מעין אלו, ומקומם של הדברים אכן בדף פרשת שבוע המנסה ליישם את הוראות התורה בחיינו.
אולם, הכותבים המכובדים אינם מסתפקים בדיון התיאורטי על גבולות הזכות התורנית להגנה עצמית, והם מבקשים להתייחס ספציפית למקרה של שי דרומי עצמו, ולטעון כי במקרה זה נמצא פסול בעבודת הפרקליטות אף לשיטתם של פרקליטי המשפט הישראלי עצמם.
כאן חורגים הכותבים מהנסיון להתייחס לבעיות השעה על רקע השקפת התורה ומבקשים לשמש כמבקרים לכל דבר של פעילות פרקליטות המדינה - וזאת מבלי כל קשר לתורה ולהשקפתה.
כאשר חנן פורת מתייחס לרדיפה כמעט אובססיבית" מצידה של הפרקליטה האחראית על המקרה, אשר "מניעיה יש לבקש לא רק ברדיפת צדק, אלא בתכונות נפש שלא כאן המקום לנתחן", ומוסיף וכותב כי "אי אפשר עוד לשתוק ויש לקרוע את המסווה מעל פניה של הפרקליטה הנאורה שרוממות המשפט בגרונה", אין לדברים כל קשר לפרשת גנב הבא במחתרת.
בדומה לכך כאשר פרופ שוחטמן מציין כי:
"אך גם על פי גישה זו (-קרי, של המשפט הישראלי) נסיבות המקרה של דרומי מוכיחות בעליל שלא היתה לו כוונה להרוג, שכן הוא קרא לפורצים לעצור, ורק משלא נענו לו ירה לעבר רגליהם, אלא שלרוע המזל פגע אחד הכדורים בעורק ראשי ברגלו של הפורץ, וזה מת כתוצאה מאובדן דם..." ובהמשך הדברים הוא חוזר וטוען כי: "דרך הפעולה של שי דרומי ... מוכיחה כי ידו לא היתה קלה על ההדק, ואם הוא נאלץ לירות על מנת לפגוע, הוא לא עשה כן אלא מתוך חשש אמיתי לחייו וכאקט מובהק של הגנה עצמית".
הוא חולק בכך על מסקנת החקירה המשטרתית, ומבטא ביקורת ציבורית שאמנם יש לה מקום, אך ספק רב אם מקומה מעל דפי פרשת השבוע המחולקים בשעת התפילה בבתי הכנסת, ובודאי שיש פסול בכך שדברי ביקורת חילוניים מעין אלו, מוצגים תחת כותרת היוצרת את הרושם כאילו היו הדברים נובעים ישירות מהשקפתה של היהדות ועולים במישרין מדבר ה שבפרשת השבוע.
ומכאן לביקורת עקרונית נוספת, והיא העובדה כי בהציגם את דעתה של התורה בנידון, הכותבים כלל אינם מקיפים את מכלול המקורות המתבקשים לאור נסיבות המקרה, ומתעלמים (במכוון?) מהלכות מפורשות הדורשות התייחסות.
לאור העובדה שמדובר במקרה פרטי המייצג את הבעיה הנרחבת של גניבת בעלי חיים וציוד חקלאי, כיצד ניתן לקבוע את עמדת המשפט העברי לנידון מבלי להתייחס לדברי הרמב"ם הקובע כי: "הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר והסהר יש לו דמים (=אסור להורגו) שחזקתו שבא על הממון בלבד לפי שאין רוב הבעלים מצוין במקומות אלו" (הלכת גניבה ט יב)?
נוסף לכך, בכתב האישום שהוגש לבית המשפט נטען כי הפורצים נורו בגבם בשעה שניסו להימלט מהמקום (יש לתמוה על משמעות ההבדל שבין תיאור זה של המאורע לבין תיאורו של פרופ שוחטמן שצוטט לעיל). אין זה תפקידם של כותבים בעלוני פרשת שבוע להיכנס לנעלי שופטי בית המשפט ולהכריע במקומם האם אכן נכון התיאור העולה מהחקירה המשטרתית (ועל סמך מה יעשו כן? - האם פרטי החקירה מונחים לפניהם? האם ביכלתם לנהל חקירה עצמאית מקיפה של המעורבים בפרשה?).
על המבקש להציג את עמדת המשפט העברי לנוכח בעיות השעה, להסתפק בדיון בשאלה האם לאור משפט התורה יש להצדיק את המעשה - בהנחה כי אכן כך היו פני הדברים.
מכיוון שכך, היינו מצפים למצוא התייחסות רצינית לדברי הרמב"ם הכותב כי: "הגנב שגנב ויצא, או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים (=אסור להורגו)" (שם הלכה יא), ולדון לפי דברים אלו על מקרה בו השודד המופתע מנסה לשוב על עקבותיו ולהימלט מהמקום.
המצב הטרגי אליו נקלע שי דרומי לאור מסכת האירועים הארוכה והקשה שקדמה בהרבה לפריצה לחוותו באותו לילה, מעורר חמלה ורחמים מרובים, ומשפט צדק חייב בוודאי לקחת כל זאת בחשבון מבלי להתעלם מההקשר הרחב של האירועים.
ועם זאת, נראה כי תגובתינו הציבורית לפרשה - כפי שזו משתקפת מהדברים שראינו - מצביעה על כך שכדאי שנקשוט עצמינו תחילה ונבדוק שמא קיימת בתוכינו אנו רדיפה כמעט אובססיבית של רשויות אכיפת החוק במדינה, רדיפה שאת מניעיה יש לבקש לא רק ברדיפת הצדק, אלא בתכונות נפש (-או שמא נאמר באירועים פוליטיים) שלא כאן המקום לפרטן.
יצחק רונס, משמש כעמית מחקר במכון שוורץ ליהדות, אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים