אלחנן, בנו בן השמונה-עשרה של הרב פוירשטיין, לומד בישיבה התיכונית נועם בירושלים. אלחנן סיים את ששת סדרי המשנה כבר כמה פעמים והמטרה הבאה היא לסיים לעבור על כל התנ"ך. המטרה החדשה היא בהשראת המדריך שלו בתנועת הנוער "עזרא", שהיה חתן חידון התנ"ך. אלחנן חניך בקבוצת נחליאל בסניף הר-נוף. הוא אוהב מאוד לשמוע מוזיקה (במיוחד את שיריה של נעמי שמר), לנגן באורגנית ולקרוא ספרים (את כל סדרת גינגי), ובזמן האחרון הוא גילה את רשת האינטרנט ולמד לגלוש בה.
ויש לו תסמונת דאון.
לא תמיד היה הרב רפי קשור לנושאים שבהם עסק אביו. משנולד אלחנן, בנו השני, הוטל עליו להתמודד עם הנושאים המוכרים לו מעבודת אביו. בהדרכת אביו, החלו הרב רפי ומשפחתו לאמן את אלחנן כבר בגיל שבועיים. ואולי זהו המאפיין הבולט של שיטת פוירשטיין - לדרוש ולתבוע מכל אדם להשתנות ולפתח את יכולותיו. כל אדם, ואין זה משנה מהם הנתונים הבסיסיים שלו, יכול להגיע להישגים הראויים ולהאמין בכך. תפיסה זו מבוססת על יסודות יהודיים איתנים - החל מהאמונה בצלם אלוקים השמור לכל אדם, דרך האמונה ביכולת הבחירה ועד האמונה באפשרות החזרה בתשובה, כיוון שכל אחד יכול להשתנות לטובה.
בהתאם לכך, התעקש הרב פוירשטיין כל השנים שבנו ישתלב וילמד במערכות החינוך הרגילות, כמו כל ילדיו. יקבל את התמיכה הייחודית לה הוא נזקק, אך לא יגדל בחממה של ילדים נוספים עם תסמונת דאון.
נפגשנו עם הרב פוירשטיין ואלחנן והמשפחה כולה. שוחחנו איתם על ההתמודדויות וההישגים של אלחנן וגם...שלהם.
האם השילוב במערכת חינוך רגילה היא זכות ששמורה רק למי שנולד למשפחת פוירשטיין או שהמערכת באמת מסוגלת לקלוט הרבה יותר תלמידים בעלי צרכים מיוחדים?
הרב פוירשטיין: אני רוצה להרחיב את השאלה שלך - אני חושב שיש כ"כ הרבה ילדים שנפלטים מהמערכות, ילדים שלא מסיימים בית ספר, לא מסיימים ישיבה תיכונית, כאלה שפונים אלינו ומבקשים: "תעזרו לנו להתקדם". זאת אומרת, אני מזהה שיש איזשהו שורש עמוק לתופעה זו: המחנך היום הוא יצור חלש שאינו מאמין ביכולות שלו, וכאשר הוא נתקל בילד שחלש פה ושם - ישר הסלקציה עובדת. כל ילד שני הוא מאובחן, כל ילד שלישי לקוי למידה, כל ילד רביעי זקוק להקלות, ואין את אותה אמונה שלחינוך שלי ולעוצמה שלי יש השפעה רבה. זה נובע מכך שלמחנך אין אמונה שהוא יכול לשנות בצורה משמעותית את הלומד בכיתה. עכשיו תחשבו על חוויה של מחנך שאלחנן יושב אצלו בכיתה, והוא מצליח לקדם אותו. הוא מקבל כוחות חדשים ומוטיבציה.
בשנה שעברה היה בכיתה שחינכתי ילד כזה, וכמחנך ממש הייתי מתוסכל מההרגשה שאין לי את הכלים הנכונים להתמודד איתו ולתרום לו בתוך כיתה רגילה. לא נכון יותר לבוא לקראתו ולשלב אותה במסגרת המותאמת לו יותר?
אם אנחנו בוחנים את שיטת ההקלות, אז לכאורה מנקודת המבט של השיוויון זהו דבר נפלא, ומנקודת המבט של החיים באמונה בצלם זהו דבר נורא.
הנקודה הראשונה בעניין זה היא, שכשילדים מאובחנים בגיל צעיר מאוד, האיבחון מכניס אותם בעצם לתוך קופסא, כך שקל להגדיר אותו. ואז המערכת יודעת איך להתייחס אליו מכיתה א עד י"ב, כאילו הוא לא יכול לצאת מזה, כאילו הוא לא יכול להשתנות. ההחלשה של המחנך יוצרת מצב שהמחנך מעדיף כיתות הומוגניות, כיתות בעלות איכות שווה, שהוא יודע איך להתמודד איתן. הוא הרבה יותר חלש כשמדובר באדם עם ליקוי, קל וחומר כשמדובר באדם עם בעיה כרומוזומלית. ואני חושב שצריך להחזיר למערכת את האמונה שיש לה המון כוח ביד, זה לא תמיד נראה כך, אבל יש בפוטנציאל המון כח ביד. "אם קטון אתה בעיניך, הלא ראש שבטי ישראל אתה".
נקודה שניה שאני חושב שהיא חשובה, היא שחייבים לתת כלים. זאת הנקודה שבה פתחת, ופה יש בעיה, שאנחנו לא נותנים למחנכים כלים לפיתוח היכולות הספציפיות של כל תלמיד ותלמיד. זה קיים גם אצלנו וגם בסקטור הכללי. אלחנן ב"ה הגיע למה שהוא הגיע כי לימדו אותו איך ללמוד. היקנו לו אסטרטגיות חשיבה ולמידה. זה לא בא מעצמו. שימו אותו בתוך כיתה והוא ילמד. תנו למחנכים את הדרך להקנות את אותם אסטרטגיות של השוואה, של איסוף נתונים, של יכולת לשאול לכל תלמיד והם יפרחו.
אבל עדיין אלחנן צריך סייע שצמוד אליו.
נכון. הוא יותר איטי, הוא צריך לעמוד בקצב, הוא צריך לנצל את הזמן נכון. למשל, כשהמורה יאמר להעתיק מהלוח, לאלחנן זה ייקח חצי שעה - עד שהוא יוציא את המחברת הכיתה כבר תסיים להעתיק, לכן הוא צריך מישהו שיעזור לו לארגן את הזמן. אבל אנחנו לא מוותרים על תהליך בו עם הזמן הוא הופך יותר ויותר ללומד עצמאי, כמובן שהכל נכון בתנאי שהרמה היא באמת רמה שהוא יכול להתמודד איתה.
זה לא מפעיל באיזשהו מקום לחץ על אלחנן?
הרב פוירשטין מחליט להפנות את השאלה אל אלחנן עצמו: כדי ללמוד אתה צריך להתאמץ יותר או כמו כל אחד אחר בישיבה? אתה מתאמץ יותר משאר החברים שלך בכיתה?
כן, אני מתאמץ הרבה מאוד.
אתם יודעים שאלחנן למד כבר בגן חובה לקרוא? זה חלק מהצבת הדרישות. עכשיו שואלים אותך אם זה לא יותר מדי לחץ עליך? אתה מרגיש שהלחץ עליך כבד מדי?
אלחנן: פעם הלחץ היה יותר כבד.
אבל אתה נהנה מהלחץ? אתה חושב שהלחץ הזה הוא טוב לך?
אלחנן: יש חלקים שכן ויש חלקים שלא.
הרב פוירשטין: ברגע שאתה עובד עם ילד בעל צרכים לא רק מצד החסד שבדבר אלא מתוך נורמליות ובריאות שכוללת גם הצבת דרישות - אז יש תוצאות. כמו שאצל ילד רגיל יש סוג מסויים של לחץ בכדי להגיע לתוצאות, כך גם אצל ילדים מיוחדים. ל-ח-ץ, כן, לחץ מתון. לחץ עם מתן כלים לעמוד בלחץ. נכון שרק לחץ זה באמת דבר מתסכל, אבל כשאתה לוחץ מצד אחד - לחץ סביר והגיוני - ומצד שני אתה נותן את הכלים לעמוד בלחץ, אין לך חוויה מדהימה מזו.
במשפחה, הילד החריג בולט הרבה יותר בדרישות הייחודיות ובצרכים הייחודיים שלו. זה לא יוצר לחץ פנים-משפחתי?
הרב פוירשטין מפנה את השאלה אל ביתו הבכורה, ביתיה: ברור שזה קיים במידה מסויימת, כולנו גדלנו עם זה.
כן, אבל ילדים הרבה פעמים, סליחה על התיאור, הם עם רע, הם רואים הרבה יותר את התחושות - אני ככה והוא ככה!
אני זוכרת ששאלתם אותנו לפני הבר-מצווה שהייתה כמעט כמו חתונה עם חמש-מאות איש, אם יפריע לנו שזה יהיה יותר גדול ממה שהיה או יהיה לשאר הילדים, אבל נראה טבעי וברור שמתאים ונכון שתהיה לו בר-מצווה כזאת.
ומעבר לאירועים חד-פעמיים, ביום-יום, כיצד החיים עם אלחנן משפיעים על השגרה בבית?
יש אולי יותר עזרה לאלחנן. אני זוכרת הרגשה כזאת, אבל היא נוצרת בגלל שכולם שותפים למאמץ. כל אחד מהאחים היה איתו איזו תקופה יחד באותה כיתה.
מה את חושבת שתרם לך המפגש עם אלחנן שלא היית מקבלת מאח רגיל?
רגישות והרבה אחריות. אני חושבת שאנחנו האחים בוגרים יותר, וזו באמת האחריות, האכפתיות שביגרה אותנו.
הרב פוירשטין: מכיוון שאלחנן היה מספר שנים באותן כיתות, הוא הספיק להיות עם שלושה מאחיו יחד בכיתה. כל אחד מהם שנתיים. תחשבו על חווה, ילדה בכיתה ג, ולומדת באותה הכיתה עם אחיה הגדול אלחנן, שאז עדיין לא פיתח כ"כ הרגלי למידה, והיו לו בעיות התנהגו ופער גילאים בינו ובין שאר הכיתה. התלבטנו המון האם נכון שהם יהיו באותה הכיתה. זה היה דבר מדהים איך אצל הילדים הייתה דאגה לאלחנן. זה לא היה דבר מובן מאליו - הוא נראה אחרת ומתנהג אחרת. גם כיום הוא לומד עם מיכאל באותה השכבה, אולם בכיתות מקבילות. היום הוא הרבה יותר נורמטיבי. גם היום יכול להיות שהוא עושה דברים פחות מקובלים, אבל בסה"כ הוא אדם בוגר.
עד כמה יש להרחיב את הרעיון הזה של השילוב של כולם במערכת הרגילה?
בעיניי, קורה כאן מצב של מדרון חלקלק. המערכת הוציאה ממנה קודם כל את אלחנן בעל התסמונת-דאון, אח"כ אנשים שהם לא אלחנן, אלא עם בעיות קלות יותר, ולאט לאט יש כבר בתי ספר לליקוי למידה, בתי ספר לילדים עם הפרעות קשב, ועוד מעט יהיו בתי ספר לילדים בלונדינים. יש כאן מדרון חלקלק של מערכת שהולכת יותר ויותר לקראת האחדה והשוויה של הכיתה והחברה, כאשר מי שאינו עומד בדרישות המדוייקות מוצא עצמו מחוץ למערכת.
המצב הזה הוא דווקא בניגוד למה שרוצה להוביל חוק השיוויון, שנחשב מן המתקדמים בעולם.
עזוב רגע את החוק, הבעינה איננה רק מול יישום החוק, אלא שזה בניגוד לתפיסה היסודית בתורה שלמחנך ולחינוך יש כוח. בגמרא במסכת בבא בתרא נאמר (בתרגום חופשי) - "מי שלומד לומד, ומי שלא יהיה שותף עם חבריו". רש"י מפרש שם שלאט לאט הוא ילמד, יתעלה וילמד. כלומר, התפיסה שהחברה משפיעה על היחיד היא זו המנחה ומעצבת את תפיסת החינוך היהודית. זה מה שקורה אצל אלחנן, הכיתה היא קטר שמושך את אלחנן קדימה, הוא רוצה להיות כמו כולם, הוא רוצה לעמוד במבחן. והוא יעשה את המבחן. עם עזרה, בלי עזרה - זה פחות חשוב, מה שחשוב היא העובדה שהוא רוצה וחשוב לו לעמוד באתגר כמו כולם.
והוא יעמוד בציפיות הנורמטיביות?
יעמוד יותר, יעמוד פחות, אבל הוא עשה! בואו נחשוב מה היה קורה אם הוא היה בחינוך מיוחד: כמה ילדים עברו בחינוך רגיל על ש"ס משניות? כמה ילדים עוברים על כל התנ"ך? זה באופק שלהם בכלל? העובדה שאלחנן עושה זאת נובעת מכך שהוא בחברה נורמטיבית, שיש לו את השאיפות, הציפיות והתקוות, ושהוא רוצה להיות כמו כולם. כשאדם נמצא בחינוך מיוחד, הוא נמצא בתוך בועה. הוא נמצא בתוך בועה שהיא לא החיים הנורמטיביים. אני אגיד לכם יותר מזה, כל ההצקות בעיניי זה הדבר הכי נפלא שיש בבית ספר. הכיצד? זה החיים. החיים זה שוּק. החיים לא מורכבים רק מאנשים טובים, נחמדים, מנומסים ומסבירי פנים אלא גם מכאלה שמציקים ולא נעימים. אלו החיים, ובזה שאלחנן פוגש את החיים - על כל הגוונים שלהם - הוא נדרש לכוחות התמודדות. לדעת לא לפחד מכל אחד, לדעת להגיב, לדעת לספוג ולדעת לא להיות עשוי מרגרינה.
מה היעד שלכם ההורים אליו אתם רוצים להגיע בסופו של דבר?
המטרה היא הקמת בית ומשפחה בעז"ה , אחרי שהוא יהיה בישיבה ובצבא.
כשאלחנן נולד הייתי במצב רוח קשה מאוד. אמרו לי אז אבי מורי (יבדל"א) ואימי ז"ל - אנחנו הולכים לחתן את אלחנן! זאת המטרה. להביא אותו לנורמטיביות. להביא אותו להבין כללי התנהגות. כיום ההתנהגות שלו נורמטיבית.
המעמד ההלכתי של בעלי צרכים מיוחדים לא תמיד ברור. אני מכיר מקרה שבו לא אפשרו לילד לחגוג את בר המצווה שלו בבית כנסת אורתודוכסי וסירבו לעלות אותו לתורה, ומשום כך הוא עלה לתורה בבית כנסת רפורמי. מהו קו החשיבה שמנחה את ההלכה בסוגיה?
צריך להבין שחובה במצוות קשורה בהבנה ולא קשורה במצב הגנטי. הפטור ממצוות הוא תלוי יכולת ולא קטגורי. ההנחה היא שכולם יכולים לעשות, ובודקים באופו פרטני מה לא ניתן. בניגוד לסטיגמה שחרש שוטה וקטן פטורים ממצוות, באופן פרטני קביעה זו איננה נכונה. ההלכה לא מדברת על כרומוזומים, אלא על רמה תפקודית וחשיבתית. כל העניין שאנחנו טוענים על היכולת לפתח אצל כל אחד כלים תפיסתיים זהו החידוש הגדול של אבי, פרופ פוירשטין - שלא צריך רק לחבק את הילדים האלה, לומר כמה הם טובים, אלא גם לדרוש מהם מתוך אמונה ביכולת של כל אחד להשתנות.
מה המסר למי שקורא את זה והוא לא אבא לילד כזה?
אם אלחנן וחבריו מגיעים לכזאת רמה - האם יש ילד שלא יכול להגיע לרמה הזאת? אם אלחנן שיש לו כרומוזם אחד שמשפיע על מערכת העצבים והמוח והוא יכול ללמוד בכיתה רגילה ולסיים ש"ס משניות, לקרוא בתורה בבר מצווה שלו, יש אדם שלא יכול?? יש מקרים יותר קשים מאלחנן, אבל פעם חשבו שאלחנן הוא כמו כל המקרים הקשים האלה. המסר כאן הוא האמונה בעוצמתו של החינוך. אם יש לחינוך עוצמה, זאת המחוייבות שלנו. ברגע שאתה יודע שיש לחינוך עוצמה, יש מחוייבות.
יש לי המון הערצה למחנכים והערכה למסירות הנפש שלהם, אבל מי שעוסק במקצוע הזה צריך להילחם על נפשו של הילד מתוך אמונה שאפשר לשנות. ולחינוך יש את הכח ליצור את דפוסי החשיבה שהם תנאי להתקדמות.
עד כמה החברה צריכה לשדד מערכות כדי לקלוט חריגים, כמו אלחנן ואחרים?
ככל שאתה מצמצם את המנעד, את הספקטרום שבתוכו אתה חושב שהמערכת יכולה לתפקד, אתה חשוף לסכנה שזה יילך ויצטמצם, ויותר ויותר אוכלוסיות יימצאו עצמן מחוץ למערכת הנורמטיבית. לאט לאט נקבל חברה נורמטיבית אלטיסטית מצומצמת, ובסופו של דבר היא זו שתפסיד מזה. אני אומר את זה להורים, הילד שלי לא יהיה שם? הילד שלכם לא יהיה שם. למה? אם במקצוע מסויים הוא לא תיפקד תקופה מסויימת אומרים לו תצא בחוץ. אסור שהתצא בחוץ יהיה קיים בכלל, אסור להכניס אותו פנימה, לא כלפי אלחנן וק"ו כלפי אף אחד אחר. זאת הגישה העקרונית. כולנו חריגים בסופו של דבר, כולנו בעלי צרכים מיוחדים במקצוע זה או במקצוע אחר.
מתוך העלון "דרך ישרה" (הורדת העלון)
בשבת משפטים תקיים עמותת מעגלי צדק "שבת צדק חברתי" ניתן לעיין במערכים חינוכיים נוספים